מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קטע עם הזזת רהיטים בבית. אחת לכמה חודשים בתור ילדה בת תשע או עשר אני זוכרת את עצמי גוררת את המיטה כאחוזת דיבוק ממיקומה מתחת לחלון אל עבר הפינה המרוחקת של החדר. דוחפת את שולחן הכתיבה ממתחמו שליד הארון לכיוון הקיר הנגדי. מסירה פוסטרים של ג'וני דפ ובראד פיט ובמקומם תולה בלי קשר לכלום שלושה פוסטרים אחד ליד השני של נוף כפרי שהוצאתי ממגזין נשיונל ג'יאוגרפיק שאבי היה מנוי עליו.
יש לי זכרונות מוקדמים אפילו יותר מגיל חמש או שש בהם אני מוציאה את תכולת הארונית שבה נח לו אוסף הסבונים שלי ובנחישות מסורה מנקה אבק ומארגנת מחדש את העיצוב כך שבקדמת הארונית יזכו לככב אותם סבונים שבשבועות האחרונים נדחקו אחורנית ולא זכו להיראות. מאין צורך באיזון והגינות שרדף אותי כל ילדותי.
עד בערך גיל שתיים עשרה כשבובות רכות עוד עיטרו את דפנות מיטתי ומדפי חדרי, אני זוכרת את עצמי בטקסיות נושקת לכל אחת מהן נשיקת לילה טוב. אם הסדר היה מתבלבל לי בראש או אם בטעות אחת זכתה לנשיקה נוספת - כולן היו מקבלות עוד אחת כדי שלא ירגישו מקופחות. אותה מדיניות הכתיבה את מסלול הליכתי לחטיבת הביניים. היות והיו שני מסלולים דומים באורכם שסגרו מאין מעגל מהבית לבי"ס, הקפדתי מדי יום לצעוד בשניהם. אחד בדרך לשם והשני בדרך חזרה.
בגיל שבע עשרה כשעזבתי את הבית, הדירה הראשונה שלי היתה מאין כוך פצפון שהכיל מיטה, ארון בגדים, כורסאת יחיד מול טלויזיה אילמת ומיני-מטבחון עם מיקרו, שלוש ארונות איחסון וכיריים ניידים חשמליים. המקלחת היתה ריבוע קטן של מטר על מטר עם שירותים במרחק יריקה ודלת שאי אפשר היה לפתוח עד הסוף מפאת תכנון כושל של החלל כי היתה נחסמת בכיור הנמוך שמוקם במרכז ה"תא". מיותר לציין שלא היתה כלל אופציה לשנות את מיקום הרהיטים הספורים והתקופה שם עברה עלי בעול ובאיטיות בלתי אפשרית. ברגע שהתאפשר לי "שידרגתי" את סביבתי ועברתי לדירה מרווחת יותר עם בן זוג שהיום בדיעבד היה רע עבורי בערך כמו צמר כבשים באוגוסט. שם לפחות יכולתי לנשום ומעת לעת לארגן מחדש את הסלון, התבלינים במטבח וחדר השינה.
גם היום כשאני כבר במקום אחר אני מוצאת את עצמי חוזרת בעיקשות אחר סממני OCD מובהקים. רצף מסויים שבו אני מסדרת את החשבונות שמגיעים, הליך קבוע בכל הקשור לכביסות וקיפולם, מסלול הליכה זהה לטיול עם הכלב, שינויים קטנים וגדולים במיקום רהיטים וחפצי נוי שנועדו גם לרעננן ולגוון את השהייה בחלל וגם, כנראה בעיקר, כדי שיהיה איזון בתשומת הלב שזוכים להם הפריטים השונים...
אין לי פואנטה.
זה אומר שאני משונה?
לפני 14 שנים. 15 בנובמבר 2010 בשעה 21:32
