יש ריח נקי באוויר. ריח של חדש. ואקנומיקה. וכביסה. והאוויר הצפוף, הלח קמעה, חודר מבעד לדלת המרפסת הפתוחה למחצה ומערבב בי ריחות ישנים. מתערבב עם עשן הסיגריה ומזכיר לי לשכוח.
בסטירה השלישית כבר התרגלתי לתחושה. כיוונת כל פעם לאותה נקודה והלחי שלי בערה והאדימה. העיניים דמעו עוד לפני שדחפת את עצמך פנימה לתוך הגרון. קנה הנשימה נאבק וקולות החנק שבקעו מתוכי הרי רק העצימו את הגירוי. לשנינו.
ריפלקס ההקאה נכנס להילוך גבוה כמו גם מד הרטיבות בין יריכיי. הקאתי עליך. וניקיתי אותך במקלחת. וביקשתי שתלך כי נמאס לי להקיא. ואוננתי לשובע. חמש פעמים. ואז הסרתי את המצעים והכנסתי למכונת הכביסה המשותפת לכל קומה. דולר לכבס, דולר לייבש.
וזה סימבולי משהו שהאקט המיני הראשון בחלל החדש והפרטי שלי הסתיים כך. או שאני סתם מייחסת פרשנויות זולות לביולוגיה בסיסית. והניגון החוזר של ״רע לי ביחד״, נדם. עכשיו אני לבד. וקצת לבד לי.
בלון ה״בהצלחה״ החל להתרוקן מאוויר. והדירה כבר כמעט מרגישה כמו ״בית״. ותיכף, בקרוב, אוטוטו, ממש עוד רגע - אתחיל מחדש. בינתיים אמשיך לנבור בפצע. ולהקיא.
