חברה טובה קלטה שאני במצב רוח פח אשפה והכריחה אותי לצאת, למרות ואולי בגלל שמקומות הומי אדם פחות עושים לי את זה. ברגע של זרימה רגעית, החלטתי להסיר מעלי את דמות האסיר הצ'צ'ני, להתגלח, להתקלח ולהחליף את הטרנינג המאובק. ברגע שהתיישבנו היא לקחה יוזמה והזמינה בירה לשנינו. בהתחלה קצת התלבטתי, את משני התודעה שלי אני מעדיף במצב צבירה צמחי עד מעושן, פחות נוזלי, כך שבכל הקשור לאלכוהול, אני, לא נעים להודות, סאחי.
אחרי בירה, פעמיים וודקה רדבול (אחרי הכל, אני ערל"ש מב"ש. אי אפשר לוותר על הצירוף הקדוש) ושני צ'ייסרים של משקה שאני לא זוכר, נראה לי שדווקא סבבה לי עם הנוזל המוזר הזה. כל כך סבבה עד שהחלטתי להמשיך את האווירה המבוסמת ולזרום למשחק של אהבת חיי האמיתית, אחרי כמעט שנתיים של היעדרות מאיצטדיון טרנר הקדוש. כמו שאמרו חז"ל: "מיחייב איניש לבסומי ביום שבתיא עד דלא ידע בין הפועל ת"א להפועל באר שבע"