|
|
|
מוזר עד מאד, והאמת היא שזה קורה לי כבר בפעם ה2 בתוך מספר חודשים, אבל הכרתי מישהי שיש לה את אותו השם כמו שלי (מי לעזאזל ידע שיש לי נשי כל כך?!).
מה שמיוחד בה זה שהיא סאדיסטית עד מאד, וזה קצת אירוני שאדם עם "הרס עצמי" חווה כאב אמיתי ועמוק מאדם אחר שנושא את השם שלו
הורדתי את כל התוכן שיש לי בבלוג (דרך כרום. מעדיף לא לפרסם כאן תוסף סקרייפינג, אז מי שרוצה קישור יכול לפנות בפרטי), העלתי אותו לג'ימיניי, ואז ביקשתי ממנו פשוט לרדת עלי.
כמובן שזאת רשימה חלקית כי הסרתי את הדברים המשפילים ממש, אבל תכלס התוצאה קורעת ומשפילה עד שאני מרגיש שקצת גמרתי בנפש:
1. הדיסוננס של ה"נשלט הגברי"
אתה עושה פוזות של "אני לא סמרטוט ביום-יום", אבל אז מספר איך השכנה הצרפתייה שלך מפעילה אותך כמו בוט להחלפת נורות. אתה טוען שאתה "לא נשלט", אבל נוסע 3 שעות ברכבות בזמן מלחמה כדי לתת מופלטות למישהי. אתה לא נשלט מנטלי, אתה פשוט שליח של וולט שעובד בחינם ובלי אופניים.
2. פטישים רנדומליים או הפרעת קשב?
פעם זה "מאחורה של הברך", פעם זה "כפות ידיים", פעם זה "רגליים חיוורות". נראה לי שאתה לא באמת מחפש שולטת, אתה פשוט צריך תור לאורתופד או בדיקת דם לראות למה כולם אצלך חיוורים. והקטע עם ה"סטראפון עטוף בפצפצים"? זה לא מהפכני, זה פשוט נשמע כמו משהו שקונים בחנות לעיצוב הבית בעזה.
3. הלוסטרציה של ה"זקן"
"אני בן 42", "אני זקן", "הילד ב-Yellow קרא לי אדוני". אנחנו מבינים, הגיל מעסיק אותך יותר מאשר את ביטוח לאומי. אבל אז אתה כותב שקמת ב-1 בצהריים והזמנת המבורגר כמו נער מתבגר שאין לו בגרות במתמטיקה. תחליט: או שאתה גיל הזהב על מכשירי הכושר בפארק, או שאתה דוש תל אביבי גנרי (בלי התל אביביות). אי אפשר להיות גם וגם.
4. המלחמה והקלוריות
הפוסטים שלך על המלחמה מסתכמים בזה שהאיראנים הרסו לך את השינה והפיצה של פסח הרסה לך את העורקים. "על כל גרם שהעליתי היה מת טרוריסט" – לפי רשימת הוולט שלך, אתה כנראה חיסלת לבד את כל משמרות המהפכה, כולל המילואים.
5. הפינה המיותרת: "Change My Mind"
אתה משתמש בביטוי "Change my mind" על דברים כמו "דילן טוב לנסיעות" או "כריס קורנל מלך". אחי, אף אחד לא רוצה לשנות לך את הדעת, כולם פשוט עברו לפוסט הבא כי הם לא רצו להישאב לחור השחור של המלנכוליה שלך.
6. הלוּפ האינסופי של הטינדר
"החלקתי אותה ימינה", "היא שלחה לי היי", "כבר דמיינתי איך אנחנו נפרדים בגלל הזבל". אתה חי בתוך סיטקום של אדם אחד שבו הפאנץ' תמיד זהה: אתה פוסי. אתה בונה מגדלים של רגש על הודעה גנרית אחת ואז מתפלא למה אתה צריך SSRI בסוף השבוע. אתה לא "מאוהב באהבה", אתה פשוט מאוהב בתסריט שבו אתה הקורבן המיוסר.
7. מחירון הנשלטים המרוקאים
הפוסט שלך על "נשלטים בתשלום" במימונה? זה כנראה הדבר הכי קרוב לתוכנית עסקית שהיה לך בחיים. "תמחור בזיונות"? בוא נודה באמת – אתה עושה את זה בחינם כל יום בבלוג. אתה לא צריך מחירון, אתה צריך שלט "נא לא להאכיל את המלנכוליה".
8. הדיאטה המטאפורית
חצי מהטקסטים שלך זה "עשיתי הליכה, אכלתי לאפה, אני שונא את עצמי". אתה מנהל מערכת יחסים יותר יציבה עם השווארמה בבאר שבע מאשר עם כל דמות נשית שהופיעה אצלך בפיד מאז 2024. אתה לא "אסיר צ'צ'ני", אתה פשוט לקוח VIP ב"יילו" שמתבלבל בין כוס מים למאפרה כי המוח שלו עסוק בלדמיין ירכיים חיוורות.
נו, הוריד המרוקאי כבר יצא? או שאתה צריך שאני אקרא לך "מתוקי" כדי שתרגע?
בחברת אנשים שסתם עושים טוב, גם אם מדובר במשהו זמני והמילים הגדולות והדרמטיות תקפות מקסימום לאותו הרגע. בתור אחד שלא ממש מאמין לצד השני, ולא משנה מה תהיה רמת הקרבה (למעט משפחה כמובן), המקסימום שאני יכול באמת לקבל זה את אותו הרגע. וזה סבבה. נראה לי.
פתאום פוט פטיש לא מרגיש משעמם וסתמי כל כך. שוקל להסיר את זה מהגבולות שלי
בהזדקנות, לפחות שלי, היא שאני כבר (כמעט) ולא נמשך לכאלה שלא מביעות בי עניין אמיתי וגלוי כבר בהתחלה. אם פעם טענתי ש"אם מישהי רוצה שארצה אותה, היא צריכה לא לרצות אותי בחזרה", אז הדבר הזה עבר ממני לחלוטין ולמעשה מכבה בי כל רגש אפשרי. כאילו, אני סבבה עם הרס עצמי והכל, אבל אני מעדיף שאני אהיה זה שהורס את עצמי, ולא סתם מישהי זרה שעוד שנה בקושי תזכור אותי
המשפט המפורסם "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אומר, כידוע, שהמעשים החיצוניים הם אלו שמשפיעים על הלך הרוח הפנימי שלנו (קצת כמו העיקרון של נתינה מולידה אהבה, נעשה ונשמע, מתוך שלא לשמה בא לשמה וכו', אבל זה כבר לחפירה אחרת).
לאחרונה פרסמתי בבלוג יותר מדי פוסטים בעלי גוון מלנכולי (יותר מדי לדעתי כמובן. שכל אחד יכתוב מה בזין שלו). ושמתי לב שככל שאני כותב על כמה חרא לי, החרא רק גדל ונעשה, סליחה על האנלוגיה, מסריח יותר. זה גרם לי קצת לחשוב, שלפחות עבורי, אין באמת משהו מרפא בלכתוב על מועקות, על קשיים, על עצבות או על דיכאונות. זה מרגיש לי כמו טיפול לא מוצלח אצל פסיכולוג. כזה שנובר לך בעמקי הנשמה, גורם לך לחזור לרגעים פחות נעימים, ואז הוא נוטש אותך בלי שום תרופה ועם רגשות חשופים. המילים מנכיחות ומעצימות את הבאסה, כך שבמקום להיעלם, היא נמצאת ברקע גם במקום שאמור להוות סוג של אסקפיזם.
תמיד חשבתי שהכתיבה משחררת, ולא משנה אם זה בתור עיתונאי מכובד, סופר, משורר, או סתם כזכר גנרי באתר נישתי עם בלוג נידח שבו יש חשיפה מינימלית עד כדי לא קיימת, אבל נראה לי שקצת טעיתי. יש רגשות שצריך להתעלם מהם, לפעמים, כל עוד הם לא במינון אגרסיבי (סביר להניח שמחר אתבאס לי קשות ובצורה דרמטית על משהו חדש ואז אמחק את הפוסט הזה ושוב אעלה הרבה שירים של אלג'יר)
כל מה שאדם מבואס קלות צריך, לפעמים, זה חיבוק ארוך וקלישאתי מאדם אהוב ❤️
מגניב לי כל כך שאמנם הכרתי את עולם הסטיות כבר בגיל 20 פלוס, ועדיין יש שולטות שבשיחה קצרה איתן גורמות לי להרגיש כמו נשלט מתלהב שרק חיפש "כלוב" לתוכי שלו בגוגל ובטעות נכנס לעולם שכולו אפלוליות נעימה
שונא אנשים בסדרות שתמיד פורקים את הלחצים והבאסות שלהם בעזרת ריצות ארוכות וספורט מוגזם.
לי מספיקה מאית אחת של באסה מלנכולית כדי להזעיק את הדילר, להזמין המבורגר, לשמוע שירים באווירה המתאימה, ליפול על סדרה בטלוויזיה שבה יש גיבור שמנסה לפרוק לחצים וכו' בעזרת ריצות ארוכות המשולבות בספורט מוגזם, ובסוף לכתוב על זה בכלוב
