המשפט המפורסם "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", אומר, כידוע, שהמעשים החיצוניים הם אלו שמשפיעים על הלך הרוח הפנימי שלנו (קצת כמו העיקרון של נתינה מולידה אהבה, נעשה ונשמע, מתוך שלא לשמה בא לשמה וכו', אבל זה כבר לחפירה אחרת).
לאחרונה פרסמתי בבלוג יותר מדי פוסטים בעלי גוון מלנכולי (יותר מדי לדעתי כמובן. שכל אחד יכתוב מה בזין שלו). ושמתי לב שככל שאני כותב על כמה חרא לי, החרא רק גדל ונעשה, סליחה על האנלוגיה, מסריח יותר. זה גרם לי קצת לחשוב, שלפחות עבורי, אין באמת משהו מרפא בלכתוב על מועקות, על קשיים, על עצבות או על דיכאונות. זה מרגיש לי כמו טיפול לא מוצלח אצל פסיכולוג. כזה שנובר לך בעמקי הנשמה, גורם לך לחזור לרגעים פחות נעימים, ואז הוא נוטש אותך בלי שום תרופה ועם רגשות חשופים. המילים מנכיחות ומעצימות את הבאסה, כך שבמקום להיעלם, היא נמצאת ברקע גם במקום שאמור להוות סוג של אסקפיזם.
תמיד חשבתי שהכתיבה משחררת, ולא משנה אם זה בתור עיתונאי מכובד, סופר, משורר, או סתם כזכר גנרי באתר נישתי עם בלוג נידח שבו יש חשיפה מינימלית עד כדי לא קיימת, אבל נראה לי שקצת טעיתי. יש רגשות שצריך להתעלם מהם, לפעמים, כל עוד הם לא במינון אגרסיבי (סביר להניח שמחר אתבאס לי קשות ובצורה דרמטית על משהו חדש ואז אמחק את הפוסט הזה ושוב אעלה הרבה שירים של אלג'יר)