(לא מהכלוב). היינו אמורים להיפגש היום וברגע האחרון אמרתי לה שאני לא יכול. היא כמובן כעסה, ובסוף שלחה הקלטה של כמה דקות, במהלכן היא פתחה לי על הרבאק ודי בצדק.
כאחד שנמצא על הקשקש הנפשי (AKA דיכאון) כבר די הרבה שנים, היא כמובן לא הראשונה שלה הברזתי או סתם נעלמתי. זה לא דבר יפה לעשות, למעשה, יש מצב שזה אחד הדברים הכי שפלים מוסרית שאפשר לעשות לאנשים, אבל ככה זה עם מצבי הרוח שמשתנים מהרגע להרגע. הם מסנדלים כל אפשרות לתכנון קדימה ונותנים נוקאאוט משפיל למוסר. זאת גם בדרך כלל הסיבה שבגללה אני עוצר קשרים שיכלו להתקדם או לחילופין סתם הופך לחמקמק וסליקי אחרי שלב הפלירטוטים. יש משהו פאקד אפ בלרצות קשר עם אדם, ובו זמנית לדעת בבירור שתפגע בו מבלי להתכוונן (או הוא בך אבל רק אחרי שתתאמץ להיפגע), כך שהעצירה בשלב מוקדם היא הכרחית.
תמיד הייתה בי מחשבה מעוותת שיום אחד אצליח להתנצל בפני כולם. ארכז באולם אחד את כל מי שאי פעם נעלמתי לו (או לה), כל מי שסיננתי, כל מי שנעלמתי לה באמצע החיים, כל החברים שהזמינו אותי לכל האירועים שלהם ומכולם הצלחתי להבריז, כל הדודים, האחים ולצערי אפילו האחיינים.
אני אתחיל בלהודיע לכולם שאני מתנצל ומבקש סליחה על משהו שבעצם לא באחריותי. אספר להם, בכנות מסוימת, שיש הבדל בין החיצוניות שלי במפגשים חברתיים או סתם סיטואציות חברתיות, לבין מה שמתחולל לי במחשבות. אפרט להם על יכולת העל הזאת של לצחוק מבחוץ ולדמיין במקביל קטסטרופות ששמורות לסרטי קיטש הוליוודיים.
אבקש סליחה מהחבר הטוב שהייתי אמור ללוות ביום חופתו וכמה ימים לפני פשוט ביטלתי. אתנצל גם בפני הדוד המתוק שלי שתמיד התעקש להופיע במקומות בהם אבא שלי היה חסר, ועדיין הצלחתי להבריז בעקביות מכל אירוע שאליו הוא הזמין אותי. אבקש סליחה מהאחיינית על כך שלא הצלחתי להרים את הראש מהכרית ביום הבריתה שלה ופשוט לא הגעתי. אדבר לרגע עם מיכל, אותה בחורה מחופפת אך נחמדה שחתכתי לה באמצע פגישה כי "סבא שלי נכנס בדיוק למיון", למרות שאין לי סבא כבר מיליון שנה. אתנצל אפילו בפני אותם אנשים זרים מהעבודות השונות, אלה שתמיד גרמתי להם לסמוך עלי בעיניים עצומות, ולאהוב אותי עד רמה כזאת שהם החליקו לי מיליון הברזות, איחורים או סתם זריקת זין כללית, והכילו את העובדה שיום אחד הגעתי במוד יובל המבולבל, ויום אחרי במוד של אסיר משוחרר וכעוס. יש מצב שאפילו אבקש סליחה מאותו רב חמוד שהסכים להוציא אותי לשידוכים, ויומיים אחרי זה כבר חתכתי מהישיבה ותוך חודש עברתי לתל אביב. ואם יהיה מספיק זמן, אז אבקש את סליחתה של אותה הבחורה שהברזתי לה היום ברגע האחרון.
לקראת הסוף, אסכם להם בקצרה שככה זה עם מצבי רוח משתנים. ברגע אחד אני עם ביטחון עצמי בשמים, ורבליות עודפת, וייב סטלני ואנרגיות של מוכר נרגילות על הטיילת באילת, ורגע אחרי אני פשוט מסוגל לצאת החוצה בזמן אזעקות ולהתפלל שכיפת ברזל תזרוק קצת זין ביירוט הנוכחי.
באותם רגעים, כשארצה לסיים את המפגש הדמיוני בצורה הכי קלישאתית וסוחטת דמעות שיש, עם חיבוקים, נשיקות, מילים טובות ומחילה אמיתית, אני אחווה שוב צניחה קשוחה במצב הרוח. אז פשוט אעצור הכל, אצא החוצה במהירות ואדמיין מפגש חוזר שבו אצטרך שוב להתנצל בפני אותם האנשים, ולשמוע מהם שהם מוחלים לי.
(אין לי שמץ מה מטרת הפוסט, שכנראה גם יתפוגג לו בקרוב)