כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". זה משפט שמסכם בצורה הטובה ביותר את היכולת והצורך שלי בנתינה לאחר.
אני לא מאמין בסימטריה בתוך קשר, ולא משנה אם מדובר בסתם חברות, זוגיות, משפחה וכו', תמיד יש צד שנותן יותר, ובמרבית המקרים אני מעדיף שזה יהיה אני. לא אוהב פנקסנות שבה כל צד זוכר לשני מה הוא עשה או לא עשה ורק מחכה לקבל בחזרה. אולי זה באמת הקטע המעט ערסי/שכונתי/פריפריאלי שמוטמע בי, אבל אני כן אוהב להזמין, לשלם, לדאוג, ובעיקר להיות שם כשבאמת זקוקים לי.
כל זה מותנה בכך שיהיה לפחות פתח קטן ויציב ("כחודו של מחט") שדרכו יעברו הדדיות, כנות, איכפתיות וכו'. כל עוד ארגיש מוזן מאותם הדברים, גם ברמה שהיא מינורית, אז כנראה שאתן אולם ומלואו בתמורה (קלטתם את משחק המילים הכל כך שנון?!). ברגע שזה לא קיים, ולא חשוב אם מדובר בקשר רומנטי קצר או חברות ארוכת שנים, אני פשוט מאבד את הרצון להעניק ואז הקשר משתנה, בדרך כלל לרעה.