ראשית אפתח בווידוי ידוע: כמו שכתוב בפרופיל, אני ערל"ש (ערס לשעבר). למעשה, אם צריך לדייק את זה, אז לטענתי לפחות אני מהדור הראשון של ילדי ה-נהוראי. אותם ילדי פריפריה שמסתובבים עם כיפה שחורה, ציציות בחוץ, שיער קצוץ, ומבט רך אך כעוס.
בתחילת המילניום קראו לנו סתם "ערסים", וכמו כל ערס שהסתובב עם נעלי אדידס וכובע נייק, הדת תפסה גם אותי. רק שבמקום להיות נהוראי רגיל שמתייחס לדת כסוג של פוזה חיצונית ומוזרה שהשתרשה בתרבות הפשע הישראלי, אני דווקא התאהבתי בדת, ועם הזמן פשוט התרחקתי מאותם נערי וודקה ומיץ תפוזים על ספסלים חומים, ואימצתי את היהדות בצורה היותר פשוטה והלכתית שלה.
אבא שלי ז"ל חלה מאד באותה התקופה. ואני, מלבד היותי ערל"ש, הייתי גם מאד תמים. מאד. כמה תמים? נכון אילן רמון והחללית שהתפוצצה? האמנתי שהוא ישרוד את הפיצוץ וינחת לו בשלווה מחוייכת באחת ממדינות העולם. היקום מבחינתי התנהל בסימבוליקה מוחלטת, ולא היה בי מקום, ולו הקטן ביותר, להיגיון פשוט. כך שאם אין היגיון, אז אין מגבלות, והכל למעשה יכול לקרות. אז האמנתי שבסופו של דבר אבא שלי יחלים ואני והוא עוד נחגוג ביחד אליפות של הפועל באר שבע.
באותם ימים הייתה לי משפחה שגרה בעיר הכי מדכאת בישראל, הלא היא קרית גת. עיר כזאת שתמיד נדמתה לי כמו עיירה נידחת באיזה מערבון ישן, כזאת שבה יש קוצים ודרדרים שעפים ברוח, ואיזה שריף מיוזע עם מאוורר תקול. כשהסתיים הביקור, הגעתי אל התחנה המרכזית והתיישבתי לאכול פלאפל ספוג שמן עם צ'יפס מתנפח כמו של פעם, כשמולי התיישב אדם שנראה חצי מעורער בנפשו וחצי מגניב, כנראה עני על פי הבגדים המרופטים, זקן שהתחיל להלבין וכפות ידיים שעירות שהחזיקו ספרי קודש. מסוג האנשים שבאותה תקופה אמונית הרגישו לי אחד מהשניים, צדיקים נסתרים או סתם משוגעים. הוא אמר לי בתיאבון ולא חייך, אני חייכתי בחזרה בפה מלא עמוס צ'יפסים, וזה הרגיש כמו עוד מפגש גנרי שיסתיים ברגע שיגיע האוטובוס.
"למה אתה עצוב?", הוא שאל אותי ברנדומליות גמורה תוך כדי בליסת הפלאפל. האינסטקינט הראשוני היה לענות לו שהכל בסדר וכו' וכו', אבל משהו באישיות המוזרה שלו והבגדים המרופטים, הזכירו לי את המשפט "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה", ביחד עם "ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים..", ואותה תמימות ילדית גרמה לי להחליט באותם רגעים שמדובר במלאך אלוקי ולא בסתם אדם שהקשר בינו לבין המציאות הוא כמו הקשר בין נבחרת ישראל למונדיאל. אז החלטתי פשוט להגיד לו את האמת, לספר לו שאבא שלי חולה, שהרופאים לא מצליחים לרפא אותו ואפילו התפילות כבר לא עוזרות.
"אתה מאמין ב-ה'?" הוא שאל אותי במבט קפוא, ואני, אותו נהוראי 1.0 תמים שהאמין בהכל ובכולם, עניתי "בטח שכן. שיניתי את החיים שלי בגלל שאני מאמין בו", וחייכתי בניסיון להוציא ממנו חיוך. "יופי. אז תאמין ש-ה' שלח אותי לעזור. כשתגיע לבית החולים, תפוס את היד של אבא שלך ושאל אותו: 'אבא, האם אתה מרגיש צעיר, בריא, רענן ורגוע?', ואל תשכח לפני זה לתת פרוטה לצדקה". אדם נורמטיבי, ואפילו א-נורמטיבי כמו סניץ' של היום, היה אומר לו "קיצר קח 20 שקל ושחרר אותי כי וואלה אכלת לי ת'ראש", אבל לא סניץ' הישן. האמנתי באמת ובתמים שיש כאן עניין מסתורי, על טבעי ואותנטי, ולמעשה מדובר בצדיק נסתר ולא באדם מעורער שבסך הכל דפק לי משפט העמסה בסגנון "יש לך משהו עצוב בעיניים" ואני האמנתי שהוא קורא לי את המחשבות. האוטובוס הגיע, הושטתי לו את היד כאות תודה, עם שטר של 20. הוא לחץ לי היד, חייך ואמר "את הצדקה תשים רגע לפני שתיכנס לאבא", וסירב לקחת את הכסף.
שיננתי את המשפט לאורך כל הנסיעה. המחשבות נעו בין "מה לעזאזל קרה עכשיו", לבין "אשריך, פגשת צדיק". זה לא שרציתי להאמין שבאמת היה כאן עניין מיסטי, ולא שניסיתי לשכנע את עצמי להאמין, אלא באמת האמנתי. הרגשתי כאילו אני קצת נמצא בסרט, בדיוק בסצינה שבה נשמעת שירת מלאכים בזעקות "הללויה" על מנגינת נבל ועוגב. ירדתי בתחנת האוטובוס מול בית החולים, דחפתי שטר של 50 באחת מקופות הצדקה שהיו בדרך במקום ה-20 שתכננתי (חשבתי שזה כמו לוטו אז רציתי להגדיל את סיכויי הזכייה), ונכנסתי לחדר שלו.
אבא שלי שכב על המיטה, נראה כמו שאנשים בסיטואציה שכזאת נראים, ואני התיישבתי מולו והחזקתי לו את היד. "אבא, האם אתה מרגיש צעיר, בריא, רענן, ורגוע?". עכשיו, אם באמת הייתי חי בסרט, ואם באמת חוקי ההיגיון לא היו תקפים, ואם באמת הייתי פוגש צדיק נסתר, כנראה שהוא היה מתעורר, מתהלך, משתקם וזוכה לחגוג איתי אליפויות של הפועל ב"ש. בפועל לא קרה כלום והוא נפטר בול אחרי שבוע.
יש מצב שבסוף פגשתי סתם משוגע ולא צדיק נסתר ואני חושב שאלוהים חייב לי 50 שקל.