מצד אחד אתה כותב לעצמך, מצד שני אתה כותב לאחרים, מצד שלישי, אתה צריך גם להזכיר לעצמך שהחשיפה שתגיע אליה היא בערך כמו כמות האמהות בגן שיודעות לחייך, מה שאומר שעדיף שתכתוב לעצמך, כי ארבעה לייקים או חמישים ושבע, לא באמת יזיזו לך את האגו, אבל לפחות שתצליח קצת להתפרק על המקלדת מצד אחד, ומצד שני תוכל להעביר מעט מהמסר ״מי אתה״, כי בעצם, אנחנו, או אני לפחות, כאן בשביל האחרים.
בכל מקרה, קראתי בבלוג על מישהי, שדפקה סיפור שלם על איך היא מסתורית ונונ-פאקינג-ביזנטית או מילה אחרת שצריך לדפוק גוגל בשביל להבין מה זה, והיא כותבת על איך וכמה היא כל כך מיוחדת, פתאום משפט באנגלית, פתאום תמונה של חתול מחייך, פתאום ההוא הגיע לבקר אותה (בגבולות כתבה שהיא לא נפגשת), עכשיו, קורא את כל הדבר הזה, חלק יאהבו, חלק פחות, בתגובות - דיון שלם, מיטב פרשני הכלוב נותנים פרשנות לסיפור. אחד מגיב לשני על התגובה, השני זורק בדיחה לאחר, משהו שמזכיר את הצ׳ט כאן באתר בשעה שהחרמנות כמו תכנית החלל של נאס״א, כולם מרימים לכולם, ובסוף מייצרים חשמל על המקלדת ונאדה במציאות.
עכשיו, מתגלגלים עם הסיפור, אני קורא, פאק, אני 4 שנים בדממת אלחוט, חייב למלא פה את הבלוג בקצת טקסט, עדיין, פאקינג 4 שנים, כמה שערות החליפו צבע, הילדה גדלה, הבאנר של החנות סקס עדיין מהבהב, ניסינו את זה, התאכזבנו מזה, הגיע הזמן לקצת רי-ברנדינג.
אז לסיכום ביניים, עד שאטען את עצמי שוב, הסקרנות לפעמים מחזירה אותך לכאן, ובין הבלוגים הטובים והפחות, לבין עבודה סזיפית כאן, לספוג את כל הקלישאות שמתיימרות להיות לא קלישאות, אבל הן עדיין קלישאות, לשמוע בערך את כל השפה העברית גורמת לחצי אתר ״לא אוהבת את המילה תודה״ ולא לאהוב בגדול, חייב לומר שהפעם, הפעם מרגיש לי בן זונה של עניין.
(מחפש לשים מילה אחת בצבע ולהעביר עליה קו - עלא-סגנון-מחקתי אבל תראו מה מחקתי. שחררתי. באמת נהייתי זקנה)