הביישן המתגבר

יש ימים שהלב שוקע בלי התרעה.

אני עייף. עצוב. שבור.

הכול כבד, כל תנועה מרגישה מאמץ,

כל חיוך- העמדת פנים.

אני מנסה להחזיק,

אבל התחושה היא שאני נופל פנימה,

לתוך עייפות שאין לה שינה,

לתוך עצב שאין לו דמעות.

יש בי קול קטן, שקט,

שאומר שזה יעבור.

שגם מהשברים האלה, אולי יום אחד אצמח.

אבל עכשיו – עכשיו אני רק רוצה שמישהו יראה אותי.

לא יתקן. רק יראה.