הביישן המתגבר

עשיתי כמה פאשלות רציניות , מה שגרם לריחוק

אני יודע שטעיתי בגדול ולא יודע איך לכפר על זה ואם אני בכלל יכול. כבר כמה  ימים, ובסופש זה מתגבר שאני לא מצליח לחשוב על כלופ מלבדה ואיך אני מתקן את הנזק שעשיתי. 

מוצא את עצמי מתאמן למענה כמו שביקשה ויורדות לי דמעות תוך כדי מהמחשבה שאולי זה כבר אבוד 

מתפלל שלא איבדתי אותה לתמיד

אמא אם הייתי יכול רק, לרפא את הגעגוע ❤️‍🩹

ארבע שנים בלעדייך.

החיים איכשהו ממשיכים, אבל הגעגוע לא עובר לשנייה

לא מצליח להירדם מהטירוף שהיה היום. אני בלי קול והגוף מלא אדרנלין עדיין. 

ובתוך כל זה רק את במחשבות שלי, למרות שלא ראיתי אותך הרבה זמן. לגמרי באשמתי ובטיפשותי 

מוציא מחלה כי עיצבנו אותי בעבודה ורוצה חופש

מסיים במיון מקופל מכאבים 

הולך לישון עם דמעות.

הלב כבד, הראש סוער. בוחן את כל הבחירות הדפוקות שלי,

והלב מתכווץ

הימים בעבודה לא ברורים לאחרונה.

דברים זזים, תשובות מתעכבות, ואני מחזיק את עצמי מבפנים

ובתוך כל זה, את שם.

לא כרעש, אלא ההיפך: כשקט.

במחשבות, בתחושה, במקום שבו אני מרשה לעצמי להישען.

השייכות אלייך עושה לי סדר.

הכניעה הזו להיות שלך, מרגיעה אותי יותר מכל תשובה.

בין כל הבלגן בחוץ, אני מוצא מקום רק אצלך.

השייכות אלייך היא המחסה שלי.

שלך, לחלוטין.

השבוע שלך עמוס. ואני כאן, שקט, ממתין רק לך.

מתגעגע אלייך, אל החיוך ואל המבט שלך, אל כל מה שאת.

רק להיות שלך, להיות קרוב אלייך, גם אם זה מרחוק.רק לרצות אותך.

תני לי לשלוח חום ושקט, לגרום לך לחייך 

כי כל מה שאני רוצה זה להיות שלך לגמרי, תמיד.

אתמול כמעט על הדרך, היא זרקה לי שאני שלה.

מאז אני מסתובב מלא שמחה ותחושת גאווה, אבל המילים פשוט נעלמו. כאילו מישהו כיבה לי את היכולת להסביר.

אני הולך כל היום עם חיוך לא נשלט על הפנים. חיוך שקשה לתרגם לאנשים מסביב.

אנשים שואלים, מדברים… ואין לי איך לענות באמת. אף פעם לא הייתי דברן גדול, אבל כבר יומיים שאני לא מצליח לתקשר בכלל.

לא כי רע לי. בדיוק להפך.

משפט אחד, שנאמר כמעט כבדרך אגב, השאיר אותי שקט,

מלא, ושייך.

בכל פעם שאני נפגש איתה, היא לא רק נוגעת בי. היא מגדירה אותי מחדש. אין משחקים,אין מסכות,אין “אולי”. יש אמת אחת שמוכיחה את עצמה בכל פעם מחדש: אני שלה.לא בתיאוריה, לא בפנטזיות. במציאות. בגוף. בנשימה. המבט שלה חודר כמו פקודה. המגע שלה מסדר אותי בשנייה אחת במקום שאני מנסה להסתיר ביומיום. היא לא צריכה להרים את הקול. היא לא צריכה להסביר. הגוף שלי כבר יודע. הנשימה שלי משתנה. והאמת יוצאת ממני כמו סחף שבלתי אפשרי לעצור  אני לא מחזיק את עצמי. היא מחזיקה אותי. בכל מפגש איתה אני מבין מחדש שהכוח שלה עליי הוא לא משהו שאפשר לנתח או לפרק. הוא פשוט קיים. חזק. חד.בלתי ניתן להחלפה. ויותר מזה, אני לא רוצה להחליף אותו. יש אנשים שמדברים על שליטה. היא לא מדברת. היא מוכיחה. ואני? אני פשוט נזכר כל פעם מחדש איפה המקום שלי. תחתיה. ושם אני שקט ושמח

נפגשנו היום אחרי יותר מדי זמן שלא. יש משהו בה שמפרק אותי מבפנים ומרכיב אותי מחדש בדיוק איך שהיא רוצה. כל פעם שאני עומד מולה, אני מגלה עוד שכבה של ההשפעה שלה עליי, ועוד עומק של כמה אני שייך לה באמת. היום זה היכה בי בצורה הכי ברורה שיש. חשבתי שאני מכור רק לרגליים שלה: לריח, לטעם, לדרך שבה הן מצמידות אותי לרצפה. אבל זה הרבה מעבר. היום הבנתי שאני מכור אליה! לכל חלק. לכל תנועה. לכל נשימה שלה. והריח שלה נכנס לי לדם. הטעם שלה זה כבר התמכרות שאני לא רוצה לצאת ממנה. כל מגע, כל קרבה, כל רגע שבו הגוף שלי פוגש את שלה משאיר עליי עקבות שאני מרגיש שעות אחר כך על העור, ובפנים. והסימנים שהיא השאירה עליי? אני נושא אותם כמו תזכורת חיה. כל סימן כזה הוא כמו חתימה שלה עליי שתלך ותשתדרג עם הימים, עדות שקטה למה שהייתי בשבילה ברגעים האלה ולמה שאני רוצה להיות. הנוכחות שלה מחזיקה אותי במקום, קובעת את הקצב, מזכירה לי מי מובילה כאן ומי נענה. וכשנפרדנו, היה לי ברור שהשליטה שלה בי רק הולכת ומעמיקה. והאמת? אני לא רוצה שום דבר אחר.כי כשאני מולה אין עולם אחר. אין מחשבות אחרות. יש רק היא, וכל החלקים שלה שאני כבר מכור אליהם ושהגוף שלי כבר מבקש לחזור אליהם שוב.