הביישן המתגבר

השעה 6 בבוקר. השקט מוחלט, השמש עוד לא עלתה, והעולם עדיין מחכה להתעורר.

ועדיין, כל הגוף שלי יודע איפה הוא צריך להיות:לידה.

קרוב מספיק כדי להרגיש את השליטה שלה בי, גם בלי מגע.

קרוב מספיק כדי שהנוכחות שלה תסדר אותי במקום אחד חד וברור.

יש משהו בדרך שהיא נוגעת בי, אפילו כשאני רחוק, שמוריד ממני כל הגנה ומשאיר רק רצון אחד: להיות שלה.

להיכנע. להתמסר.

בדיוק כמו שהיא אוהבת. בדיוק כמו שאני צריך.

והמרחק הזה? כבר לא קל.

השקט של הבוקר רק מחזק את זה.

ובשקט הזה, אני רק יודע: המקום שלי הוא לידה, תחתיה.

עובד קשה ומקווה שבסוף היא תהיה מרוצה מהתוצאות 

סיימתי אימון עם ברך גמורה אבל ברכיים זה לחלשים 

כבר הייתי קרוב לאבד את האמונה

בזכותך הולך לישון שמח

יש רגעים שהגעגוע לא מגיע בשקט.

הוא בא כמו צביטה בלב, מזכיר לי שלא נפגשנו, ושזה בגללי. העבודה, העומס, החיים שמרשים לעצמם לגנוב לי רגעים שהיו יכולים להיות איתה. אבל יחד עם הצביטה באה גם הכמיהה.

כמיהה לריח שלה. למגע שעוטף אותי מבפנים, לחיבוק שמחזיר לי את המקום שלי בעולם.

אני חושב עליה, על איך אני מחבק אותה, על איך הידיים שלי מלטפות אותה בעדינות שאני שומר רק בשבילה. על הנשיקות שמטיילות על גופה ומספרות לה בלי מילים כמה אני שייך, כמה אני שמח להיות קרוב אליה. על הנשיכות הממכרות שלה שמשאירות עליי סימנים שגורמים לי גאווה למשך ימים. והדבר שהכי חסר לי זה החיוך שלה.

החיוך שהיא נותנת רק כשהיא שומעת אותי נפתח בפניה, כשהיא מרגישה איך אני מתמסר. החיוך הזה שיורה בי זרם של שמחה וסיפוק, כאילו העולם עוצר לרגע ומזכיר לי כמה טוב לי איתה.

אני מתגעגע.

אליה.

אלינו.

אל הרגע שבו שוב אוכל להיות קרוב אליה, להרגיש את השייכות, ולהתמסר כולי רק לה.

היום היה מהימים האלה שמרגישים כאילו העולם מחליט לבדוק עד כמה אני יכול להחזיק. עומס שלא נגמר, רגעים מתסכלים,עצבים, האנרגיה שלי נשחקה מכל כיוון. מצאתי את עצמי נושם עמוק יותר מהרגיל, כבר הייתי קרוב להתפוצץ על כולם וליפול לתוך כל הלחץ שסבב אותי. אבל אז היא עלתה לי למחשבות. ופתאום, בתוך כל הדוחק והעומס, משהו בי התרכך. כאילו עצם הנוכחות שלה בראש שלי נותנת לי רגע נשימה, איזו פינה שקטה שאפשר לברוח אליה לכמה שניות. המקום שבו אני מרגיש שאני שייך.אליה.

ובתוך כל הכאוס של היום, היא זו שהחזיקה אותי. היא אפילו לא ידעה מזה, לא הייתה צריכה לעשות משהו. מספיק שאני נזכר שאני תחתיה, שייך לה, כדי שהכול יתיישר בי מחדש.

אני שייך למישהי גם כשאני לבד. 

יש בה משהו שלא מאפשר לי להעמיד פנים. לא משנה כמה אני מנסה להסיח את הדעת, להעמיס על עצמי ביום, עבודה, שקט. ברגע שהיא עולה בי, הכול מתכנס למקום אחד: המקום שבו אני שייך לה. זו לא מחשבה שאפשר להתווכח איתה. זו תחושה שמושכת אותי מבפנים, כמו יד שלה על הצוואר שלי גם כשהיא לא שם.

הידיעה הזאת שאני נרגע רק כשהיא מרוצה ממני. שאני נושם אחרת כשהיא מדברת אליי. שאני מתיישר מבפנים ברגע שהיא מסתכלת עליי.

ואני יודע בדיוק מה זה אומר: אני רוצה להיות שלה.

להיות זה שממלא לה את הרצונות, זה שמקשיב, זה שמחכה לסימן, זה שמרגיש את הערך שלו רק כשהיא בוחרת לתת לי אותו.

ואם היא תקרא את זה, אני מקווה שהיא תדע.

תדע שאני כבר שם. אצלה, תחתיה, מחכה.

לא כי ביקשה, אלא כי הגוף והראש שלי בחרו בה מזמן

ישבתי הערב עם חברים, שתיתי יותר מהרגיל, וכל הזמן הראש שלי היה אצלה. התכתבנו קצת, אבל כרגיל הביישנות סגרה לי את הפה ונעלמתי.

ואז עוד כמה לגימות, והאמת פשוט פרצה החוצה. מצאתי את עצמי מספר עליה לחבר: איך היא שורפת לי את המחשבות, איך הגוף שלי מגיב רק אליה, ואיך היא שוברת אותי בדיוק במקום שאני הכי רוצה להישבר.

רק אחר כך קלטתי כמה נחשפתי.

כמה היא יוצאת ממני גם כשאני מנסה להחזיק אותה בפנים.

כמה אני שייך לה  בכל מצב צבירה.

כבר כמעט שבוע שכל היום אני מסתובב עם אותה תחושה צורבת, מתוקה ומכאיבה בו-זמנית. געגוע אליה. אל הקול שלה,הריח הממכר. אל הנוכחות שלה, אל המקום המדויק שבו אני מרגיש בנוח: תחתיה.

בזמן שמנסה למצוא איך ומתי לפנק אותה ולגרום לה להרגשה טובה, הכמיהה לחזור לשם לא מרפה ממני. אני מרגיש איך הגוף שלי מתכווץ רק מהמחשבה עליה, מתי אזכה שוב לעמוד מולה, לחבק,  להרגיש אותה מעליי, להישען אל תוך השליטה שלה.

ובינתיים…יש לי את הסימנים שהיא השאירה עליי.

אני נוגע בהם כל היום ומרגיש איך משהו בי נדלק מחדש. כל סימן הוא זיכרון. נשימה שלה. מבט. רגע שבו היא לקחה אותי והשאירה עליי חותמת שלה.

והאמת? הם מחזיקים אותי. מזכירים לי איפה המקום שלי ומה אני רוצה- להיות שוב שם, לצדה, תחתיה, שייך לה.

אתמול, אחרי יותר מדי זמן שעבר, חזרתי להיות תחתיה. והיה בזה רגע קטן של הקלה כמו שאוויר חוזר לריאות אחרי זמן ארוך מדי.

המבט שלה היה אותו מבט, חודר ורגוע, כזה שלא משאיר מקום להתחמק.

לא היה צורך ביותר מדי מילים, רק בהבנה שבשתיקה: אני כאן, והיא מעליי. כל תנועה, כל מגע, הזכירו לי למה זה מרגיש כל כך נכון.

איך היד שלה עליי מחזירה אותי בדיוק למקום שלי, בלי מאמץ, בלי מחשבה. רק כניעה שקטה מלאה ובטוחה.

הרגשתי שהיא נהנית, וזה היה הכול בשבילי.

שם, בין ההקשבה לשתיקה, הבנתי כמה התגעגעתי להיות שייך.

נפרדנו מאוחר, עם חיוך וחיבוק שעדיין אני מרגיש בעור. והדרך חזרה הביתה הרגישה קלה, כמעט מרחפת.

בפנים  ידעתי והבנתי שהמקום שלי עדיין קיים.

אני יודע שהיא אולי עם מישהו אחר הערב.

המחשבה הזאת חותכת, מכווצת בי משהו.

לא כי אני לא רוצה בשבילה טוב, אלא כי הייתי רוצה להיות אני זה שעושה לה טוב. וזה שובר אותי כל פעם מחדש, גורם לי לקנא בטירוף. אני מקנא ובאותו רגע בדיוק מאחל לה ליהנות.

כאילו הלב שלי נחצה לשניים. חלק אחד רוצה לחבק אותה קרוב ובאותו הזמן החלק השני לוחש: שתהיי שמחה. גם אם זה לא איתי.