הביישן המתגבר

אני שייך למישהי גם כשאני לבד. 

יש בה משהו שלא מאפשר לי להעמיד פנים. לא משנה כמה אני מנסה להסיח את הדעת, להעמיס על עצמי ביום, עבודה, שקט. ברגע שהיא עולה בי, הכול מתכנס למקום אחד: המקום שבו אני שייך לה. זו לא מחשבה שאפשר להתווכח איתה. זו תחושה שמושכת אותי מבפנים, כמו יד שלה על הצוואר שלי גם כשהיא לא שם.

הידיעה הזאת שאני נרגע רק כשהיא מרוצה ממני. שאני נושם אחרת כשהיא מדברת אליי. שאני מתיישר מבפנים ברגע שהיא מסתכלת עליי.

ואני יודע בדיוק מה זה אומר: אני רוצה להיות שלה.

להיות זה שממלא לה את הרצונות, זה שמקשיב, זה שמחכה לסימן, זה שמרגיש את הערך שלו רק כשהיא בוחרת לתת לי אותו.

ואם היא תקרא את זה, אני מקווה שהיא תדע.

תדע שאני כבר שם. אצלה, תחתיה, מחכה.

לא כי ביקשה, אלא כי הגוף והראש שלי בחרו בה מזמן