הביישן המתגבר

אתמול, אחרי יותר מדי זמן שעבר, חזרתי להיות תחתיה. והיה בזה רגע קטן של הקלה כמו שאוויר חוזר לריאות אחרי זמן ארוך מדי.

המבט שלה היה אותו מבט, חודר ורגוע, כזה שלא משאיר מקום להתחמק.

לא היה צורך ביותר מדי מילים, רק בהבנה שבשתיקה: אני כאן, והיא מעליי. כל תנועה, כל מגע, הזכירו לי למה זה מרגיש כל כך נכון.

איך היד שלה עליי מחזירה אותי בדיוק למקום שלי, בלי מאמץ, בלי מחשבה. רק כניעה שקטה מלאה ובטוחה.

הרגשתי שהיא נהנית, וזה היה הכול בשבילי.

שם, בין ההקשבה לשתיקה, הבנתי כמה התגעגעתי להיות שייך.

נפרדנו מאוחר, עם חיוך וחיבוק שעדיין אני מרגיש בעור. והדרך חזרה הביתה הרגישה קלה, כמעט מרחפת.

בפנים  ידעתי והבנתי שהמקום שלי עדיין קיים.