הביישן המתגבר

כבר כמעט שבוע שכל היום אני מסתובב עם אותה תחושה צורבת, מתוקה ומכאיבה בו-זמנית. געגוע אליה. אל הקול שלה,הריח הממכר. אל הנוכחות שלה, אל המקום המדויק שבו אני מרגיש בנוח: תחתיה.

בזמן שמנסה למצוא איך ומתי לפנק אותה ולגרום לה להרגשה טובה, הכמיהה לחזור לשם לא מרפה ממני. אני מרגיש איך הגוף שלי מתכווץ רק מהמחשבה עליה, מתי אזכה שוב לעמוד מולה, לחבק,  להרגיש אותה מעליי, להישען אל תוך השליטה שלה.

ובינתיים…יש לי את הסימנים שהיא השאירה עליי.

אני נוגע בהם כל היום ומרגיש איך משהו בי נדלק מחדש. כל סימן הוא זיכרון. נשימה שלה. מבט. רגע שבו היא לקחה אותי והשאירה עליי חותמת שלה.

והאמת? הם מחזיקים אותי. מזכירים לי איפה המקום שלי ומה אני רוצה- להיות שוב שם, לצדה, תחתיה, שייך לה.