הביישן המתגבר

אני מוצא את עצמי על הסף הזה שוב. עומד מול דלת שנפתחה לי פעם, נסגרה, ועכשיו, אולי, יש בה שוב סדק שמאפשר להיכנס.

הלב שלי חצוי בין שני קולות, אחד שנזהר לא ליפול לאותן בורות, ואחד שלא מצליח להישאר עוד רגע מחוץ לעולם שבו אני שייך לך. יש בי פחד. מפחד לאכזב, מפחד להיעלם שוב, מפחד לא לעמוד בציפיות שלי ושלך. אבל בתוך הפחד הזה חי ניצוץ של שמחה. שמחה כי יש מישהי שמאמינה בי מספיק כדי לשקול לתת לי הזדמנות.

אני לא מבטיח שלא אפול שוב. אני מבטיח שאני מוכן ללמוד לעמוד כמו שאת אוהבת: בלי תירוצים. בלי בריחה.

גם כשהפחד לפשל צורח  הרצון להיות תחתייך חזק ממנו.

כל מה שאני מבקש עכשיו זה שתפתחי שוב את הדלת ותאשרי לי להיכנס. אני לא מבטיח להיות מושלם, רק להיות שלך. אם תתני לי.

אני ממלא את היום שלי בכל דבר אפשרי-שעות נוספות בעבודה, מקשיב לפודקאסט, נפגש עם חברים, אימון ואפילו מטלות בית מעצבנות.

העיקר לא לתת לראש שניה של שקט.

אבל כל פעם שמגיע רגע של שקט, אפילו הקטן ביותר, היא חוזרת. היא תמיד שם.

במחשבה, בתחושה, בזיכרון קטן.

אני מנסה לשכוח(ככה חשבתי לפחות),אבל האמת?

אני פשוט עסוק בלהסתיר כמה אני מתגעגע.

יש רגעים בלילה שבהם השקט לא באמת שקט.

הוא רק מחזיר אליי את כל מה שחשבתי שאשכח. את הריח, את המבט, את הנוכחות, את התחושה של להיות קטן ובטוח באותו זמן.

אמרתי לעצמי שזה לטובה, שאני שומר עליה מעצמי

אבל האמת היא שאני פשוט מתגעגע.

מתגעגע לשקט שהיה לי כשהיא דיברה ולאיך שהעולם קיבל משמעות ברגעים שבהם איבדתי שליטה.

ניסיתי להיות הגיוני וחזק ובינתיים הגעגוע הזה לא מרפה.

היום נפרדתי מענבר💔

לא היינו חברים קרובים, אבל ראיתי אותה כמעט כל שבוע. בבית, בחוץ, בכל משחק של מכבי. היא תמיד הייתה שם. עם חיוך, עם אנרגיה, עם נוכחות שאי אפשר היה לפספס.

אפילו יצא לנו לדבר מדי פעם ביציע. שיחות קטנות של אוהדים, כאלה שמרגישות קרובות, אמיתיות.

קשה לעכל איך מישהי שאתה רגיל לראות ולדבר איתה שוב ושוב הופכת פתאום לזיכרון.

זה לא הוגן. זה לא אמור היה להיגמר ככה.

ענבר הייתה חלק מאיתנו. מהמשפחה הירוקה. מהיציע. מהלב.

לא אשכח את החיוך שלה שם ביציע. 💚

אני  בכלל בכלל בכלל לא מקנא. 

יוצא לריצה לנסות למחוק את המחשבות 

שוב מתכונן לשינה על הכורסא בבית חולים, לילה ארוך לפנינו

וכל הזכרונות הקשים עולים לי אבל מנסה לחשוב חיובי

הלוואי ונצא מכאן מהר

הדבר הכי טוב שיש חוץ מלהיות איתך 

היא שלחה לי הודעות כשהייתה עם אחר והלב שלי התכווץ

אני מנסה לנשום, לבלוע את הקנאה, להיזכר במקום שלי אצלה. אבל בפנים אני בוער. כל הודעה כזו היא כמו סכין קטנה שחודרת, מזכירה לי שאני לא היחיד, שאני לא שם.

אני רוצה להיות זה שמספק אותה, זה שזוכה להיות לצידה, זה שממלא את הרצונות שלה. אבל עכשיו אני רק הצופה מהצד, זה שמרגיש את הכאב דרך המסך

ניסיתי לברוח לתחביב אחר אבל זה לא עזר והדמעות יורדות מכאב וקנאה. מחכה להיות שוב תחתייך כי בלעדייך אני לא באמת אני

אני יושב עכשיו עם חברים, יש צחוקים, רעש, בירה ביד

אבל הראש שלי בכלל לא פה.

הוא אצלך.

אני לא מצליח לברוח מהמחשבה איך אני מצליח להיות יותר איתך ותחתייך

איך אני יכול להיות עבורך יותר ממה שאני עכשיו?

כי בתוכי יושב פחד והידיעה שאני לא מספיק.

שאני לא מספק, לא ממלא באמת את מה שאת צריכה.

אני משתדל, אני נותן, אני מתמסר אבל יודע שזה לא שלם.

אני מרגיש חשוף, קטן, מתוסכל מהחוסר עמידה בציפיות ועדיין כל מה שאני רוצה זה אותך, את המקום הזה תחתייך.

ועדיין, דווקא מהמקום הפגיע הזה אני מוצא את הכוח להמשיך.

להחזיק את הכאב ואת הרצון ביחד, ולדעת שבתוך כל זה אני ממשיך לנסות כי הרצון להיות ראוי לך רק מתגבר.

הגעגוע שלי אליה לא מפסיק להתגבר. כל יום רחוק ממנה מרגיש כמו עונש שלא נגמר. אני משתוקק לחזור למקומי הטבעי תחת רגליה, קרוב אליה, משרת אותה.

בנוסף לגעגוע יש גם קנאה. קנאה באלה  שזוכים להיות לצידה כשאני לא שם, שמקבלים את זכות השירות, ששומעים את פקודותיה ונמצאים בתוך עולמה בזמן שאני נשאר רחוק. המחשבה עליהם לידה, במקום שבו אני כל כך רוצה להיות, מחלחלת ומשגעת אותי 

זה שילוב של געגוע שממלא אותי בתשוקה אליה, וקנאה שמזכירה לי כמה אני חסר אונים מולה. אני שייך לה, ודווקא בגלל זה הכאב כל כך חד. אני משתוקק אליה בכל חלק בגוף שלי, ובו זמנית נאכל מהמחשבה על אחרים שנמצאים היכן שאני כל כך רוצה להיות.

ממתין בציפייה רבה לרגע שבו תתני לי שוב את הזכות להיות תחתייך.

וכן אני יודע שאני עדיין לא עושה מספיק