הביישן המתגבר

איזה יום זוועה!! 

תודה לאל שהוא נגמר..

בדיכאון מנסה להירדם☹️

ואני גם מקנא עכשיו 🤦🏻‍♂️

היום העבודה לקחה אותי ליום כיף. נוף יפה,אוכל טוב, אווירה טובה, כולם נהנו ואני בראש שלי רוב הזמן בכלל לא הייתי שם. כל מה שחשבתי עליו זה כמה את בעצם קרובה, כמה מתחשק לי פשוט לקום, ללכת אלייך ולהיות איתך, תחתייך. אבל נשארתי. עשיתי את מה שצריך, חייכתי, השתתפתי ובפנים בער בי התסכול הזה. להיות כל-כך קרוב, ועדיין רחוק ממך.

זה מוזר איך מקום יפה כל כך יכול פתאום להפוך לתזכורת חדה לגעגוע.

היום נתתי לשקט שלי לדבר במקומי. לא דיברתי,לא כתבתי, והשארתי אותך עם תחושה שלא מגיעה לך. זה לא כי את לא חשובה. להפך,את חשובה לי מאוד.

אבל לפעמים אני נעלם בתוך היומיום, שוקע, ושוכח לעצור בשביל מה שבאמת חשוב.

אני לא רוצה שזה יהיה כך. אני רוצה שתדעי שאני כאן, גם אם לפעמים זה לא נראה.

ובפנים, יש בי רצון ללמוד להיות שם יותר, גם ברגעים הקטנים.

ואני מקווה שעוד תתני לי הזדמנות להראות לך את זה.

אני לא טוב במילים.

רוב החיים שלי למדתי לשתוק, להחזיק בפנים, לתת לדברים לעבור אבל איתך זה לא עובד.

את לא נותנת לי להסתתר, את דורשת שאדבר, שאגיד, שאשחרר.

האמת? זה לא קל לי

כל מילה שאני מוציא מולך מרגישה כמו חשיפה.

אבל בדיוק בגלל זה אני מבין כמה אני רוצה להיות קרוב אלייך ולא רק בגוף, אלא גם במילים

אני לא מושלם בזה, לפעמים יוצא לי מבולגן, לפעמים לא כמו שהתכוונתי ולפעמים אני פתאום נתקע ללא מילים

אבל אני מנסה. חשוב לי תדעי שכל מילה היא אמיתית,

וכל מילה נולדת מהמקום שבו אני רוצה להיות.

מתחתייך, קרוב, פתוח, שלך.

אני מתגעגע אלייך.

אל הקול שלך, אל הצחוק המרושע, אל המבט שלך ואל התחושה שאת נותנת לי כשאני תחתייך.

גם כשאני מנסה להסיח את דעתי בעבודה או אימון את חוזרת וממלאת את המחשבות שלי.

את היחידה שאני חושב עליה כשאני כותב.

אני יודע שלא תמיד אני מתקשר כמו שהיית רוצה. לפעמים אני שותק יותר מדי, נסגר בתוך עצמי, נותן לדברים להצטבר במקום לשתף אותך. זה לא בגלל שאני לא רוצה, אלא כי קשה לי לפעמים למצוא םאת המילים. אבל את חשובה לי מספיק כדי לנסות אחרת. בשבילך אני מנסה להיפתח יותר, לספר, לכתוב, לחשוף. אני רוצה שתדעי מה עובר עליי ולא תשארי בחוץ. אני מודה שזה לא תמיד קל.  לפעמים אני מרגיש מגושם או לא מספיק מובן(ממש כמו עכשיו 🤦🏻‍♂️). אבל את גורמת לי לרצות לשבור את הקירות שלי, גם אם זה מפחיד, גם אם זה מרגיש לא מושלם. הלב שלי מבקש להיות קרוב אלייך, מוכן להניח את עצמו לרגלייך, ללמוד לדבר איתך באמת, ולהיות שם בשבילך בכל מצב

היום מצאתי את עצמי עושה דרך ארוכה במיוחד בשביל משהו קטן, מתוק ורצוי.לא בגלל שהוא נדיר כל-כך, אלא בגלל שאני יודע שהיא אוהבת את זה  

יש דברים שלא מודדים בזמן או במרחק אלא בתחושה שמתעוררת אצלי בלב כשהיא מחייכת ושמחה

המרחק בינינו לא נמדד בקילומטרים, אלא בזמן שאני לא מלטף את העור שלך.

מאז הקידום בעבודה הלוז שלי חונק, והמחשבות עלייך קופצות בכל שניה פנויה. אני מרגיש את הגוף שלי זוכר אותך ורק מחכה לרגע שבו סוף סוף אחזור להיות מתחתייך.

אני לא בטוח שאני שורד את זה.. 

מזל שיש סימנים,  עכשיו אני בטוח שזה לא היה חלום