יש רגעים שהגעגוע לא מגיע בשקט.
הוא בא כמו צביטה בלב, מזכיר לי שלא נפגשנו, ושזה בגללי. העבודה, העומס, החיים שמרשים לעצמם לגנוב לי רגעים שהיו יכולים להיות איתה. אבל יחד עם הצביטה באה גם הכמיהה.
כמיהה לריח שלה. למגע שעוטף אותי מבפנים, לחיבוק שמחזיר לי את המקום שלי בעולם.
אני חושב עליה, על איך אני מחבק אותה, על איך הידיים שלי מלטפות אותה בעדינות שאני שומר רק בשבילה. על הנשיקות שמטיילות על גופה ומספרות לה בלי מילים כמה אני שייך, כמה אני שמח להיות קרוב אליה. על הנשיכות הממכרות שלה שמשאירות עליי סימנים שגורמים לי גאווה למשך ימים. והדבר שהכי חסר לי זה החיוך שלה.
החיוך שהיא נותנת רק כשהיא שומעת אותי נפתח בפניה, כשהיא מרגישה איך אני מתמסר. החיוך הזה שיורה בי זרם של שמחה וסיפוק, כאילו העולם עוצר לרגע ומזכיר לי כמה טוב לי איתה.
אני מתגעגע.
אליה.
אלינו.
אל הרגע שבו שוב אוכל להיות קרוב אליה, להרגיש את השייכות, ולהתמסר כולי רק לה.