להטוטי החיים

אז ככה.
אני הולך לכתוב סיפור בהמשכים.
כל מילה בו היא אמת ללא הגזמות וכל מה שכתוב בו אכן התגשם.
אני אשתדל להיות כמה שיותר נאמן למציאות למרות שעברו כבר 13 שנים מאז.
ועדיין הסיפור הזה לא עוזב אותי ולו לרגע.
כל הזכויות שמורות לי 😄

אני גם דיסלקט קל - אז אני מתנצל קלות על שיכולי אותיות בעיקר.

אז הסיפור מתחיל חודש לפני שהתחתנו.
האמת היא שכל עניין החתונה היה קצת הזוי.
אני הייתי צריך לנסוע לאנגלייה ללמוד קרקס בבית ספר יוקרתי אליו התקבלתי לאחר מבחנים ממושכים.
לחברה שלי לא הייתה ויזה, אז פשוט שאלתי אותה אם היא רוצה להתחתן בשביל שהיא תוכל להשאר איתי כל השנה.
היא ענתה לי שכן ומכאן נשאר לנו חודש לעזוב את הדירה שבה גרנו, לארגן חתונה ולהתחתן ואז לנסוע לאנגלייה.
מיותר לציין שהיינו בלחץ מטורף.
את כל החתונה הפקנו בעצמנו ועזרה לנו מאד החברה הראשונה שלי וגם שאר החברים שלי שתמכו ועזרו.
לצערי אמא שלי הייתה ממש נגד העניין וגם עשתה כל מה שהיא יכלה לעצור את החתונה כולל שיחות אל החברים שלי שינסו לשכנע אותי,
התקפי לב ושהייה בבתי חולים ועוד דרמות רבות, אבל בסופו של דבר - ביום החתונה - התנהגה כאילו היא הגתה את הרעיון מלכתחילה.
החתונה הייתה מדהימה - חתונה כפרית בבית של אחיה, בין עזים ותרנגולות.
המשפחה שלי הכינה את האוכל ואבא שלי הזמין שני גברים לעשות על האש כל הלילה.
לא היה אלכוהול אבל כן היו הופעות של כל החברים שלי מהקרקס לאורך כל החתונה.
אני הלכתי על חבל שהחזיקו האורחים ולהטטתי שלושה לפידים.
חבר טוב לי הכין קטע הופעה מדהים עם stars של simply red .
והיה ממש כייף.
בסוף הערב פרשנו לנו למלון בזכרון.
אם הייתי חכם - כבר אז הייתי צריך לדעת לנבא את הבאות כאשר גם אז לאשתי הטרייה היה וסת, מה שמנע מאיתנו כל סיכוי למגע מיני.
אבל זה לא ממש קשור לעניין, אז אני אמשיך.
10 ימים לאחר החתונה נחתנו באנגלייה.
באנגלייה נסענו לבריסטול - שם ממוקם בית הספר.
אני זוכר שהגענו לאחוזה כפרית מדהימה בפאתי בריסטול שנמצאת מערבית ללונדון בצד השני של האי.
ישבנו לנו על הדשא, מחכים שיגיע המארח - כאשר פתאום שמענו רעש חזק מעלינו,
ולפתע ללא שום התראה - כדור פורח ענק ריחף כמה עשרות מטרים מעלינו.
מסתבר שבריסטול היא מקום מרכזי מאד לבלונים פורחים.
כאשר הגיע המארח, הוא נתן לנו להתמקם באחד מהחדרים באחוזה עד שנמצא לעצמנו סידור אחר בעיר.
לבית הספר הגענו מספר ימים לפני תחילת הלימודים, מה שאפשר לנו לשוטט באחוזה, בכרי הדשא האינסופיים, באולם ההתעמלות עם ציוד האוויר שלו ( חבלים, טרפז וכדומה.. )
בכל מיני אולמות וחדרים שבהם מתאמנים בלהטוטים או באמנויות אחרות.

זה היה ממש כמו חלום - ארץ זרה, חלום חדש, קרקס, אין שמש...
מספר ימים לאחר מכן הגיע יום כיפור.
עכשיו, אנחנו לא דתיים וגם לא שומרי מסורת אבל משהו בזה שאתה בארץ זרה גרם לי לרצות כן לשמור על הגחלת ועל הזהות שלי כיהודי ולכן החלטנו ללכת ולנסות למצוא את בית הכנסת של בריסטול.
שוטטנו לנו באוטובוס בעיר (שהיא דרך אגב ממש מדהימה..)
עד שהגענו לבית כנסת שהיה סגור.
שם פגשנו משפחה יהודית מדרום אפריקה שגם ניסתה למצוא את בית הכנסת.
ולאחר מספר שאלות של המקומיים, הבנו שישנו עוד בית כנסת.
הם מייד הציעו לנו טרמפ ולפני שהגענו לבית הכנסת, עצרנו במסעדה לארוחת מפסקת,
מה שכמובן מאד שימח אותנו בהתחשב שהגענו לאנגלייה רק עם הכסף של החתונה ולא היה לנו שום כסף מעבר לכך.
לאחר הארוחה, נכנסנו לבית הכנסת.
שם הייתה תפילה מאד יפה.
ישבנו לנו ככה בנימוס ביחד בקצה האולם עד שניגש אלינו אחד מהנוכחים.
בחור צעיר.
שיער בהיר.
יפהפה.
מה זה יפהפה? מדהים!!!
ואני בכלל לא נמשך בדרך כלל לגברים, אבל משהו היה בו ממגנט.
עיניים כחולות.
ובנוסף - מדבר עברית!
הוא הציג את עצמו כגבריאל, ותאמינו לי - אין שם שיותר הולם אותו מהשם הזה.
משם השיחה קלחה.
אנחנו מאד שמחנו לפגוש מישהו בגילנו בארץ זרה, לפני שהלימודים מתחילים ועוד מדבר עברית.
אינטיליגנט, נעים הליכות, רהוט - איזה כייף.
הוא גם סיפר לנו שהוא נולד בארץ, שאחד הפנטומימאים הגדולים בארץ הוא דוד שלו,
שיש לו משפחה באחד הקיבוצים בארץ ואנחנו כל כך התלהבנו.

הוא נתן לנו את מספר הטלפון שלו, אנחנו סיפרנו לו היכן אנחנו נמצאים כרגע
וקבענו לדבר אחד עם השני בהמשך השבוע.

אם היינו יודעים מה צופן לנו העתיד איתו,
אולי לא היינו כל כך מתלהבים,
אבל לא הייתה שום דרך לנבא את העתיד לבוא...

ועל כך בפעם הבאה...

שלכם באהבה רבה
לוטרה