אני צריך מקום לפרוק, וכאן בכל מקרה הבטחתי להחשף.
אז ככה. לא היו לי יותר מדי הצלחות כאן. המעט שכן שוחחתי או נפגשתי איתן גילו מהר מאד שאני מתקרב ואז מתרחק. לי זה לא הרגיש כך, אני הייתי עסוק בלפתח חרדות וכעסים ולפחד להשאר לבד ולפחד להתחייב ובעצם לפחד להתקרב.
כן היתה אישה שהייתי קרוב אליה. פסיכולוגית שניסתה לעזור לי.
אני תמיד הרגשתי שאני לא מצליח ליצור קשרים. שכשיש קשר אני לא מצליח להתקרב מעבר לבסיס. ביליתי את רוב חיי בלכעוס על העובדה הזו, ולזעום על נשים שלא קיבלו אותי. זה לא התחיל בשנים האחרונות, זה היה ככה מאז שאני זוכר את עצמי. וכך, מאז ומתמיד נראו הפנטזיות המיניות שלי. רצחניות. בהתחלה אני הייתי הרוצח. בהמשך, ככל שניסיתי להתקרב לנשים ללא הצלחה, וככל שהרגשתי שאני צריך להסתיר את הסוטה שאני מהן, הייתי הנרצח.
עבדתי הרבה מאוד עם הפסיכולוגית הזו. וכל פעם שהצלחנו לקלף עוד שכבה, מצאתי את עצמי כועס עליה. כועס על זה שאני לבד. כועס על זה שאני לא מצליח להתקרב. על זה שאני מזדקן וכבר לא ארגיש מה זה להיות צעיר אטרקטיבי. כועס שלא נעים לי במסיבות. כועס על כל המסיבות שאני מפספס כי אין לי טעם ללכת. היא אפילו לא ידעה עד כמה כעסתי.
לפני יומיים נפגשנו, והיתה פגישה מאוד אינטנסיבית. סיפרתי לה בפירוט על הפנטזיות שלי, בין השאר. ואז הרגשתי מחסום. לחץ שנבנה.
זה לא חדש. אף פעם לא הצלחתי להבין מה הלחץ הזה, אבל תמיד הרגשתי שאני חייב לפרוץ את זה. להבין מה זאת התחושה הזו שמשהו מאוד לא בסדר. שאם רק אבין מה לא בסדר, מה זה המחסום הזה, הכל יהיה יותר קל.
לפני יומיים חשבתי שהבנתי מה זה. הצורך לספר לה משהו. לומר משהו שתמיד הרגשתי שהיא לא רוצה לשמוע ממני. חשבתי שהפחד לספר נובע מהפחד להיעזב, ושהגיע הזמן לתת אמון שאני יכול לספר הכל. אז סיפרתי.
התגובה שלה לא היתה כועסת, אבל גם לא מקבלת במיוחד. מבחינתי זה הספיק. אחרי כל התקופה שהיא אמרה לי שאפשר לספר הכל, היא לא מוכנה להתייחס למשהו שהיה לי קשה מאוד לספר. לפריצת הדרך שלי.
כעסתי, זעמתי, שכנעתי את עצמי שאני צודק. אולי אני באמת צודק. אני לא יודע. אבל היא התרחקה. מבחינתי זה רק העצים את הבגידה.
"את מספרת לי שאני יכול וצריך לחשוף את עצמי, למרות הפחד מנטישה, וכשאני עושה את זה את מתרחקת".
שלחתי הודעות, בכיתי בשירותים, כעסתי, זעמתי. כעסתי בצורה מטורפת, ותמיד המתח הזה: כעס מטורף מצד אחד, רצון לנער את מי שלא מבינים אותי, אבל לא להרגיז. לא לגרום לאנשים לכעוס או להפגע או לחשוב שאני "בעייתי".
ואז הבנתי. אני באמת בעייתי. הכעס שלי בלתי נשלט. אולי גם הלחץ שהיה לי היה פשוט כי היא התקרבה.
כי אני לא מפחד שיראו כמה אני חלש, או שישפטו אותי על הפנטזיות שלי. אני מפחד כי אני כועס, זועם ופוגע כשאני נפגע. ואני נפגע מהכל.
אני זועם שנשים לא מקבלות אותי, אבל אני לא אתן לנשים להתקרב.
אז בינתיים אני אפסיק. אני לא אחפש קירבה, ולא מין, ולא משחקי שליטה. לא שום דבר שאני כמה אליו אבל לא מוכן להתמודד איתו.
רוב הנשים שכעסתי עליהן לא יודעות שכעסתי או כמה כעסתי. כמה ידידות שניסיתי להתקרב אליהן אפילו התרשמו מהחן שבו קיבלתי את הסירוב שלהן. הן לא יודעות על ימים של בכי זועם ושנאה שבאו אחרי. ואז כמובן הבושה.
אז די. זה לא הוגן, זה מרתיח, זה גורם לי לרצות לדפוק את הראש בקיר. זה לא מגיע לי. אבל אני לא מוכן לקשר עכשיו. כל נסיון לקרבה מרסק אותי, ועכשיו אני מבין שזה לא בגלל שאני נכשל. זה בגלל שאני מתקרב.
אני לא יודע במה אמלא את החיים שלי בתקופה הקרובה. אני מתפלל לאלוהים שאמצא תוכן ושקט ובסוף גם יכולת להיות בקשר. (היי, אז מצאתי מה מפחיד אותי מספיק כדי להאמין בה, אתאיסט שכמוני).
אני מפסיק לחפש קשר. אני מפסיק לנסות להיות "כמו כולם". זה קשה אפילו לחשוב על זה. אני לא ממש יודע מה זה אומר. אבל כרגע זה מה יש.
