חשוף

הפרופיל הזה ליווה אותי במשך הרבה שנים ובמשך הרבה שינויים.שני כינויים (disposable ו inexperienced), שני שינויי הגדרות (נשלט, מתחלף ושוב נשלט) וכמה חשיפות בבלוג הזה. פגשתי כמה נשים מדהימות, אבל רוב הזמן לא הייתי באמת פעיל.

ההודעות האחרונות שכתבתי, הן לא באמת מזמינות להיות איתי בקשר. ואני מחפש קשר. אני לא רוצה יותר לבד. אני כועס פחות, אני מאמין בעצמי יותר, והגיע זמן לפרופיל חדש. לכל מי שקרא, למי שהיה איכפת, תודה לכם.

אז מעניין אם תזהו את הפרופיל החדש. אני אגדיר את עצמי כמתחלף, כי לפני חמש דקות ביקשתי מאישה יפהפיה מדהימה רשות לקשור אותה, והבקשה עצמה ריגשה אותי בטירוף. 

אני צריך מקום לפרוק, וכאן בכל מקרה הבטחתי להחשף.
אז ככה. לא היו לי יותר מדי הצלחות כאן. המעט שכן שוחחתי או נפגשתי איתן גילו מהר מאד שאני מתקרב ואז מתרחק. לי זה לא הרגיש כך, אני הייתי עסוק בלפתח חרדות וכעסים ולפחד להשאר לבד ולפחד להתחייב ובעצם לפחד להתקרב.
כן היתה אישה שהייתי קרוב אליה. פסיכולוגית שניסתה לעזור לי.

אני תמיד הרגשתי שאני לא מצליח ליצור קשרים. שכשיש קשר אני לא מצליח להתקרב מעבר לבסיס. ביליתי את רוב חיי בלכעוס על העובדה הזו, ולזעום על נשים שלא קיבלו אותי. זה לא התחיל בשנים האחרונות, זה היה ככה מאז שאני זוכר את עצמי. וכך, מאז ומתמיד נראו הפנטזיות המיניות שלי. רצחניות. בהתחלה אני הייתי הרוצח. בהמשך, ככל שניסיתי להתקרב לנשים ללא הצלחה, וככל שהרגשתי שאני צריך להסתיר את הסוטה שאני מהן, הייתי הנרצח.

עבדתי הרבה מאוד עם הפסיכולוגית הזו. וכל פעם שהצלחנו לקלף עוד שכבה, מצאתי את עצמי כועס עליה. כועס על זה שאני לבד. כועס על זה שאני לא מצליח להתקרב. על זה שאני מזדקן וכבר לא ארגיש מה זה להיות צעיר אטרקטיבי. כועס שלא נעים לי במסיבות. כועס על כל המסיבות שאני מפספס כי אין לי טעם ללכת. היא אפילו לא ידעה עד כמה כעסתי.
לפני יומיים נפגשנו, והיתה פגישה מאוד אינטנסיבית. סיפרתי לה בפירוט על הפנטזיות שלי, בין השאר. ואז הרגשתי מחסום. לחץ שנבנה.
זה לא חדש. אף פעם לא הצלחתי להבין מה הלחץ הזה, אבל תמיד הרגשתי שאני חייב לפרוץ את זה. להבין מה זאת התחושה הזו שמשהו מאוד לא בסדר. שאם רק אבין מה לא בסדר, מה זה המחסום הזה, הכל יהיה יותר קל.
לפני יומיים חשבתי שהבנתי מה זה. הצורך לספר לה משהו. לומר משהו שתמיד הרגשתי שהיא לא רוצה לשמוע ממני. חשבתי שהפחד לספר נובע מהפחד להיעזב, ושהגיע הזמן לתת אמון שאני יכול לספר הכל. אז סיפרתי.
התגובה שלה לא היתה כועסת, אבל גם לא מקבלת במיוחד. מבחינתי זה הספיק. אחרי כל התקופה שהיא אמרה לי שאפשר לספר הכל, היא לא מוכנה להתייחס למשהו שהיה לי קשה מאוד לספר. לפריצת הדרך שלי.
כעסתי, זעמתי, שכנעתי את עצמי שאני צודק. אולי אני באמת צודק. אני לא יודע. אבל היא התרחקה. מבחינתי זה רק העצים את הבגידה.
"את מספרת לי שאני יכול וצריך לחשוף את עצמי, למרות הפחד מנטישה, וכשאני עושה את זה את מתרחקת".
שלחתי הודעות, בכיתי בשירותים, כעסתי, זעמתי. כעסתי בצורה מטורפת, ותמיד המתח הזה: כעס מטורף מצד אחד, רצון לנער את מי שלא מבינים אותי, אבל לא להרגיז. לא לגרום לאנשים לכעוס או להפגע או לחשוב שאני "בעייתי".

ואז הבנתי. אני באמת בעייתי. הכעס שלי בלתי נשלט. אולי גם הלחץ שהיה לי היה פשוט כי היא התקרבה.
כי אני לא מפחד שיראו כמה אני חלש, או שישפטו אותי על הפנטזיות שלי. אני מפחד כי אני כועס, זועם ופוגע כשאני נפגע. ואני נפגע מהכל.
אני זועם שנשים לא מקבלות אותי, אבל אני לא אתן לנשים להתקרב.

אז בינתיים אני אפסיק. אני לא אחפש קירבה, ולא מין, ולא משחקי שליטה. לא שום דבר שאני כמה אליו אבל לא מוכן להתמודד איתו.
רוב הנשים שכעסתי עליהן לא יודעות שכעסתי או כמה כעסתי. כמה ידידות שניסיתי להתקרב אליהן אפילו התרשמו מהחן שבו קיבלתי את הסירוב שלהן. הן לא יודעות על ימים של בכי זועם ושנאה שבאו אחרי. ואז כמובן הבושה.
אז די. זה לא הוגן, זה מרתיח, זה גורם לי לרצות לדפוק את הראש בקיר. זה לא מגיע לי. אבל אני לא מוכן לקשר עכשיו. כל נסיון לקרבה מרסק אותי, ועכשיו אני מבין שזה לא בגלל שאני נכשל. זה בגלל שאני מתקרב.
אני לא יודע במה אמלא את החיים שלי בתקופה הקרובה. אני מתפלל לאלוהים שאמצא תוכן ושקט ובסוף גם יכולת להיות בקשר. (היי, אז מצאתי מה מפחיד אותי מספיק כדי להאמין בה, אתאיסט שכמוני).
אני מפסיק לחפש קשר. אני מפסיק לנסות להיות "כמו כולם". זה קשה אפילו לחשוב על זה. אני לא ממש יודע מה זה אומר. אבל כרגע זה מה יש.

הרבה זמן לא כתבתי כאן. אני מרגיש קצת תקוע במקום.מצאתי את המקום הזה, שבו אני לא צריך להתבייש שאני סוטה. אבל עכשיו אני מתבייש שאני חסר נסיון. ומתבייש בחיים שלי שמרגישים חסרי ברק ותעוזה. אחר כך אני אתבייש בגלל משהו אחר. אני כנראה אוהב להתבייש. או למצא תירוצים לא לזוז מהמקום.

אני לא כזה מואר ומודע לעצמי, מישהי מנסה להסביר לי שאני מפחד לזוז כבר כמה שבועות (היי! מקווה שאת קוראת את זה!). אבל הגיע הזמן לדחוף, כי יש גבול כמה אפשר לקרא תיאורים מדהימים של חוויות של אחרים ולקנא.

אז פחד, תכיר, זה כעס. ושניכם, תכירו אותי, אני בעל הבית החדש. אני אדאג לשניכם, אבל אתם תשמרו על בית נקי, ולא תצעקו יותר בין שתיים לארבע, ובטח לא תנשכו את האורחים.

לפני כמה שבועות כמה אישה יקרה הזמינה אותי להיות אורח שלה ושל הנשלטת שלה במסיבה. זו לא היתה הפעם הראשונה שלי במסיבה, אבל זאת כן היתה הפעם ראשונה במסיבה שלא הרגשתי מנותק ולבד.
זה זרק אותי לסיבוב. זו היתה חוויה נהדרת. לראות את השקט הזה של נשלטת, שנותנת את מלא אמונה, גופה ונפשה בידי אישה אחרת.

זו גם הרגישה כמו חוויה חד פעמית. טעימה מעולם רחוק, כזה שאני לא באמת שייך אליו.

אז קודם כל, תודה לכן. מכל הלב. שנתתן לי להיות עד לקשר שלכן. שנתתן לי לראות את הצד הזה בכן. ושנתתן לי מקום קטן להשתתף.

ואני מצהיר כאן: אני רוצה גם. ואני אמצא את היכולת הזו לתת אמון מלא. ואז אני אמצא את המלכה שלי. זאת שלרגליה ובידיה אני אדע: כאן מקומי. היא יודעת הכי טוב. אני תפקידי האחד הוא למלא אחר הוראותיה.

כשהחלטתי להיות טבעוני גם החלטתי שאני אטעם מכל אוכל טבעוני שאוכל לנסות. שאם אני בוחר לעצמי מגבלות כאלו על אוכל, אני חייב לעצמי לדגום כמה שיותר ממה שנשאר. לא לשלול דברים בלי לטעום אותם קודם, לא משנה איך הם נשמעים, נראים או מריחים.

כשהייתי ילד, היו כמה פעמים שפחדתי לעלות לרכבות הרים או מגלשות מים מפחידות במיוחד. אחרי כמה פעמים כאלו החלטתי שאני לא אדלג על אף מתקן מפחיד.

והנה אני כאן. בכניסה לעולם של חוויות וטעמים, ועוד לפני שנכנסתי הגבלתי את עצמי לתפקיד ה"נשלט". אז כמו באוכל, וכמו במתקנים, אני לא מעוניין להגביל את עצמי. עדיין יש חויות שאני לא מעוניין לטעום בינתיים, אבל אני לא רוצה להכנס לעולם הזה עם הגדרת תפקיד ספציפית. אז אני פותח את הראש ומשנה הגדרות ומקווה להתחיל לטעום מהטעמים שיש בעולם הזה.

מעולם לא הייתי בקשר של סגידה. חשבתי על כזה קשר. פנטזטי על כזה קשר במשך שנים.
פנטזיות הן נהדרות. הן עוזרות לנו לגלות את עצמנו ואת הרצונות שלנו. הן ממלאות את החסך כשהמציאות חסרה.
אבל כשהפנטזיה היא לרצות אישה, בפנטזיה יש בעיה עקרונית. כי בפנטזיה אין דמות נוספת. הרצונות היחידים בפנטזיה הם הרצונות של המפנטז. זו בעיה בכל פנטזיה, אבל במיוחד בפנטזיה על לרצות מישהי. או לתת מעצמך למישהי, או להקריב עצמך למישהי. כי הדבר היחיד שלא תוכל לפגוש בפנטזיה הם הרצונות והצרכים של אדם אחר. הדבר שאי אפשר באמת לתרגל, זה להכיר ולזהות מה אדם אחר צריך.
במציאות, ייתכן שהאישה שתרצה כל כך לרצות, תצטרך שתעזוב אותה לנפשה בדיוק בזמן שאתה צריך להרגיש שהיא מעריכה אותך. ייתכן שהיא תרצה שתהיה אדם שלם בשבילה, בדיוק כשאתה תרגיש צורך להיות סמרטוט לרגליה. יכול להיות שהיא פשוט תרצה שתיגע בה באופן שלא חשבת עליו, כי בפנטזיה שלך היא תמיד צריכה ולוקחת בדיוק את מה שאתה רוצה להעניק.
אני, וכנראה רבים אחרים, אהיה חייב להיות מודע לזה כשתהיה לי ההזדמנות לסגוד לשולטת. שלא להפוך לשולט מלמטה. ושלא להתאכזב ולהתרחק ברגע שאגלה שלשולטת, למרבה ההפתעה, יש בעיקר רצונות וצרכים משלה, ושמהות הסגידה היא שהרצונות שלה חשובים יותר מהרצונות שלי לתת.

אף פעם לא כתבתי בלוג, או יומן. בעיקר כי כל החיים הייתי בחרדה איומה שיגלו איזה סוטה אני. כמה אני חלש, כמה אני נזקק.

זה לא קל לגבר מגודל שמגרד את המטר תשעים ועם דעות מוצקות להראות חלש ונזקק.

אבל מסתבר שאי אפשר לחיות ככה. אי אפשר לנהל ככה מערכות יחסים. בקושי אפשר לנשום.

מתוך היאוש והלבד העזתי לבקש עזרה, ונעניתי באדם מדהים, אישה ערה ואוהבת, שביקשה רק שאהיה נאמן לעצמי ואסמוך עליה.

בתמורה הגעתי למקומות חדשים, לתחושות חדשות, ולתקווה שאני, האמיתי, הסוטה, שיש לי מה להציע. ושאני יכול להיות נאהב. כל מה שאני צריך לעשות זה מה שלא עשיתי 40 שנה: להציג את אני האמיתי.

אז הנה אני האמיתי, הפרקים הנסתרים:

אני אוהב לרצות. אני אוהב לדעת שמרוצים ממני. אני שונא את ההרגשה שמנסים לרצות את האגו שלי. ואני שונא את ההרגשה שיאהבו אותי, אבל אם אשנה את עצמי רק טיפה. בשביל תחושה אותנטית שמרוצים ממני אני אתן המון.

המחשבה הכי מרגשת שיש לי זה לתת את עצמי למישהי אוהבת. שנדבר על מילת ביטחון והיא תיתן לי מילה בלתי ניתנת לביטוי. שתקשור אותי או תרתק אותי. שרגע לפני הקשר האחרון או הריתוק, היא תשאל אותי אם אני בטוח. ורגע אחרי, כשאני קשור ומתחיל להבהל ומבקש להפסיק, היא תחייך אלי, אולי תנשק או תחבק אותי, ותגיד שלא, זה כבר סגור. ושנינו נדע שעכשיו היעוד שלי הוא ההנאה שלה. שההתחשבות ברצון או בצרכים שלי נגמרה ברגע שנתתי לה לקשור אותי. ומרגע זה, התפקיד שלי להיות שם, בזמן שהיא עושה בי מה שמתאים לה. יושבת עלי. חונקת אותי. מועכת אותי. ואם יהיה לי הרבה מזל, הטוב ביותר שאוכל לקבל זו ההכרה שהאישה הזו, האהובה הזו, נהנית. ואולי גם לצאת בחיים, אם היא מרגישה נדיבה.