חשוף

אף פעם לא כתבתי בלוג, או יומן. בעיקר כי כל החיים הייתי בחרדה איומה שיגלו איזה סוטה אני. כמה אני חלש, כמה אני נזקק.

זה לא קל לגבר מגודל שמגרד את המטר תשעים ועם דעות מוצקות להראות חלש ונזקק.

אבל מסתבר שאי אפשר לחיות ככה. אי אפשר לנהל ככה מערכות יחסים. בקושי אפשר לנשום.

מתוך היאוש והלבד העזתי לבקש עזרה, ונעניתי באדם מדהים, אישה ערה ואוהבת, שביקשה רק שאהיה נאמן לעצמי ואסמוך עליה.

בתמורה הגעתי למקומות חדשים, לתחושות חדשות, ולתקווה שאני, האמיתי, הסוטה, שיש לי מה להציע. ושאני יכול להיות נאהב. כל מה שאני צריך לעשות זה מה שלא עשיתי 40 שנה: להציג את אני האמיתי.

אז הנה אני האמיתי, הפרקים הנסתרים:

אני אוהב לרצות. אני אוהב לדעת שמרוצים ממני. אני שונא את ההרגשה שמנסים לרצות את האגו שלי. ואני שונא את ההרגשה שיאהבו אותי, אבל אם אשנה את עצמי רק טיפה. בשביל תחושה אותנטית שמרוצים ממני אני אתן המון.

המחשבה הכי מרגשת שיש לי זה לתת את עצמי למישהי אוהבת. שנדבר על מילת ביטחון והיא תיתן לי מילה בלתי ניתנת לביטוי. שתקשור אותי או תרתק אותי. שרגע לפני הקשר האחרון או הריתוק, היא תשאל אותי אם אני בטוח. ורגע אחרי, כשאני קשור ומתחיל להבהל ומבקש להפסיק, היא תחייך אלי, אולי תנשק או תחבק אותי, ותגיד שלא, זה כבר סגור. ושנינו נדע שעכשיו היעוד שלי הוא ההנאה שלה. שההתחשבות ברצון או בצרכים שלי נגמרה ברגע שנתתי לה לקשור אותי. ומרגע זה, התפקיד שלי להיות שם, בזמן שהיא עושה בי מה שמתאים לה. יושבת עלי. חונקת אותי. מועכת אותי. ואם יהיה לי הרבה מזל, הטוב ביותר שאוכל לקבל זו ההכרה שהאישה הזו, האהובה הזו, נהנית. ואולי גם לצאת בחיים, אם היא מרגישה נדיבה.