"הייתי צריכה להישאר במיטה
עד שירד לי החום ממך,
שירד החום ממך..."
(- בתי)
2:44 בלילה: אני ישנה. טלפון ממך. המספר שהופיע על הצג לא היה מזוהה, כי שוב ניסיתי, בתמימותי כי רבה, להיגמל מההרגל המגונה שקוראים לו אתה, ומחקתי אותך מהזיכרון (אבל רק זה של הפלאפון). משעמם לך ואתה רוצה לדעת אם מצאתי נשלט. "אני לא מבין", אתה מיתמם, "מה זה בן זוג נשלט? תמעכי לו את הביצים כשההורים שלו באים לבקר?". זאת הייתה דרכך תמיד: לבחור חצאי אמיתות ולהבעיר אותן. חייבת לציין שזה משיג את שלו. ואז דיברנו על שתלטנות, שליטה ומה שבינהם. על אזיקי ברזל ואזיקי מחשבה. עליי ועליך...
ואח"כ כמובן שלא חזרתי לישון. התהפכתי פעם או שתיים בחושך, ואז התיישבתי על המיטה וחשבתי עלייך. עלייך, עליי ועל החץ הדו-כיווני בינינו, שמייצג את הקשר הבלתי מוסבר הזה. זה שגם לנו-שנינו, אין מושג ירוק מה טיבו, מה טבעו, מה הוא תובע ואת מי הוא יטביע קודם. אולי כי קשה לנו לעקוב אחריי משהו שקופא על שמריו, אבל בהתהוות מתמדת. ואולי זה בגלל שאותך אף פעם לא עניינו הגדרות, ואני למדתי לשמור את המילים שלי לעצמי. כי לידך הכל חיוור, הכל אנמי, הכל ונילי...
שאלתי את עצמי אם אתה יודע, אם אתה יודע שאתה ואני... אנחנו חגים כבר שנים באותו מעגל, באותו מחול מקולל. שנים, וכנראה עוד לא השכלנו להפנים שבמעגל אין פינות, שהוא נגמר ומתחיל מחדש באותה נקודה, בכל נקודה...
זה כאילו שלא משנה איזו תפנית ייקחו חיי או באיזה שביל תלך אתה, תמיד יישמר בינינו אותו מרחק יחסי. כמו קווים כמעט מקבילים. ממש כמעט, אבל אני עדיין מאמינה שאם ימשיכו לשרטט אותנו, ניפגש בסוף ואז נחזור להתרחק. דרכינו "נפגשות לדק, נפרדות לעד" וחוזר חלילה, אך הווייתן תלויה בפגישה הזו של דקה אחת לכול נצח קצוב. פעימות שכאלה.
ואחרי ככלות הכול, בכל פעם שנדמה לי שסגרנו מעגל, מתברר לי כמה הוא לא עגול. וכמה הוא לא סגור. כמו כתבנו משוואה סתומה מרובת משתנים, כמו חוק טבע – תמיד ימצא מי מאיתנו את הדרך חזרה לשני, כשם שהיובלים לנחל והנחלים לים.
בעל כורחך- הפכת לתסמונת, וגאווה מוזרה ממלאת אותי לחשוב שגם אני הסינדרום שלך. אולי שנינו דמויות פגם קומי שברחו מתוך כתביו הגנוזים של שייקספיר, ונדונו לחזור עד כלות על אותה בדיחה צולעת שמגדירה את אישיותם.
שוב אני מפליגה רחוק במילים גדולות. זה בד"כ הקטע שאתה אומר לי להפסיק 'לחפור' ואני מתקוממת- ומכאן זו שוב כרוניקה ידועה מראש.
ובסה"כ רציתי להגיד משהו מאוד פשוט: אתה בטח יודע - עוד לפני שאני חוטאת בך, אני מצטערת. אבל אתה יודע מה?, You're my favorite mistake...
-אשמח לתגובות...-
לפני 14 שנים. 2 ביולי 2010 בשעה 14:23
