א?ש??ת פ??ת?יו?ת

הלכנו לישון.
כלומר, הוא הלך. אני זזתי בצד השני של המיטה באי נוחות.
הוצאתי את הלפ טופ. "Roy רשת אלחוטית לא מאובטחת. עוצמת אות: מצוין". באמת, אות מצוין. בכלל, הגעתי לפיסגת חיי. אפשר למות עכשיו עם חיוך...
"הרשת שלך לא מוצפנת", אמרתי, "אני גונבת לך אינטרנט".
-"את לא תצליחי"
"אבל אני לא צריכה סיסמא. הנה: "מייבא כתובת רשת...מקושר""
-"זה יתן לך להתחבר לראוטר, אבל לא ייצא לך מזה כלום"
"אה?"
-"לא תצליחי לגלוש". האקספלורר לא מצא את דף האינטרנט המבוקש.

נטשתי לסלון. התחברתי לרשת אחרת ונכנסתי לאתר הזה ממש. כותרת אדומה טוענת שיש לי 14 הודעות חדשות. נשוי אמיד, רווק בסוף שנות ה30, חייל בן 19 שטוען שהוא בוגר לגילו (זה מדהים איך בגיל הזה כולם בטוחים שהם בוגרים לגילם), כולם טוענים שזה תיאור שלהם, שהוצאתי להם את המילים מהפה. נשמע פחות מסביר. עניתי למי שעניתי בפזירות דעת.

חזרתי למיטה, רק כדי לגלות שבתבונה פוזר שיער הגוף שלו: מעט ובמקומות הנכונים. עכשיו הוא ישן, הוא חסר אונים, אין מעשה מוסרי יותר מלהחזיר לו, כאן ועכשיו. נישקתי אותו לאורך הצוואר. ליטפתי המורד חוט השדרה. הוא התגלגל לו קצת בהנאה. נשכתי לו את תנוך האוזן, הכנסתי לתעלה את הלשון. עוד אנחה ספק אנחה- ספק צחקוק שלו. חפנתי לו את הביצים. הוא אפילו לא פתח עיניים. "זאת כנראה דרכו של עולם", אמרתי עצמי: גבר עם האות מצויין, בקושי יתן להתחבר לו ראוטר. גם אם הוא יראה זמין, הוא מוצפן דה-פקטו. אני לעולם לא אצליח לפגוש אותו כשווה. הוא יסטור לי אם אסתכל לו בעיניים. אלה שלא לרגליי, לא יציגו דף אינטרנט.

הבוקר עולה. אני עושה לעצמי סיבוב בדירה שלו: גיטרה, ספרים, דיסקים, תקליטים, אלכוהול. סקס, סמים ורוק'נ'רול. "מלכוד 22", "1984", גבריאל גרסיה מרקס, הגלולה קטנה והמרירה של אלאניס, הישנים של אביב גפן. איכות. כל מה שאני, כל מה שאני רוצה להמשיך להיות, שם, על המדפים שלו. כאילו פיזרו עליהם אבקת-פיות.

משהו בי רצה להתחנן עליו לכבות עליי סיגריה ולומר לי "הרי את מקולרת לי בצלקת זו". אבל לא יכולתי... לא יכולתי להישאר שם ולהסתכל, כמו משה רבינו, על הארץ המובטחת שנגזר עליי לא להיכנס אליה. או להיכנס רק לראוטר שלה. או להסתנן לשם במסווה של שפחה.

לקחתי את תיק הגב (שיורה עכשיו, כמערכה באחרנה). הערתי אותו: "רועי? רועי? רועי!". הוא פקח עיניים. "אני הולכת. תפתח לי רק את הדלת. ותנעל אחריי". אני חושבת שזו הייתה הבעה של תמיהה על פניו כשהוא אמר: "פשוט תטרקי אחרייך את הדלת".

עברו חמישה ימים. רועי לא בא, רועי גם לא מטלפן. "רועי" הוא אפילו לא השם שלו...