"התראה שם, ידידי סנצ'ו פאנסה,
לנגד עינינו למעלה משלושים ענקים מפלצתיים,
ובדעתי להילחם בהם ולקפח את חיי"
(דון קיחוטה א' לסרוואנטס, 64)
*
נועם שליט הוא איש מופנם ונעים הליכות,
וזו בדיוק הטרגדיה השניה שלו.
ערפל קרב אופף אותך לפני שאת
נופלת שדודה,
כבת עשרה מטופשת,
אל תוך הירוקת הסמיכה,
החרישית והמיוסרת של עיניו.
מבט אחד (כמה בנאלי)
אל תוך בריכת הבוץ הטובעני הירקרק,
כמו דם של מפלצות,
וזה ברור כזרוח השמש:
אין בעולם שם שיתאים לו יותר.
נועם שליט מדדה בחוסר חן
על הגבול הטנטטיבי
שבין גיבור
לאנטי
גיבור.
הוא מקמץ במילותיו הרהוטות
ומרבה איפוק לא ישראלי
ובגינונים אביריים שקצו מן העולם,
מנסה להילחם בטחנות רוח.
נועם שליט הוא איש בלתי חדיר
אבל הכל מפעפע דרכו ואליו.
הלב נצבט לך
כשהוא מנסה להגביר את קולו האפרוחי
אל מול קומץ האנשים:
"גלעד נחטף במהלך שירותו כחייל
בצבא
ההגנה
לישראל
ולכן צה"ל נושא ב---"
נועם והצנוניות שבו נשנקים.
דווקא כאשר הוא מנסה להיות שליט,
משפריץ ממנו סילון של נועם...
נועם שליט מככב בפנטזיות שלי:
אני כובלת אותו
אחר כבוד
לסאד.
כל הצלפה שלי
ממחישה לו את הכאב של חייו.
לפני 14 שנים. 9 ביולי 2010 בשעה 18:10
