א?ש??ת פ??ת?יו?ת

בתוכי קמה אש לנופים אחרים
של ירוק ריחני, של כחול טובעני...
התקרה מנמיכה, מזכירה: זאת אני,
זאת אני.
(ענבל פרלמוטר)
*

אולי קוראים לזה "דה-ז'וו", לרגע שמוקפא ומופשר לעת מצוא, מקנן ומתפרץ, לפעמים שולח גרורות, לפעמים כונס אותן, אבל תמיד מרחף, מפזר ענן של אב-נורמאליות באוויר.

סינדרום הנערה המופרעת, הפרא-אובדנית מהאשכול הפרפקציוניסטי-דכאוני, בגלגלו המודרני. בעצם, זו רק התפאורה שהשתנתה. עכשיו היא דירת סטודנטים דרומית: ערימות של דפים לא מתויקים מגוללים בפינות שונות של החדר, ספרים שהייתי צריכה להחזיר מזמן, כוסות חצי ריקים של מים וקולה זירו, רוקט-פוקט בצבע תכלת... משחררת לאוויר החדר הנעול אנחות רפות בגרון ניחר, שאריות של זעקות שבר שהתישו את עצמן. בוכה, ומשמיעה לעצמי ברקע שירים שמורים לי להפסיק לבכות, ומוחה לעצמי את דמעותיי ושוב - הבכי חזק ממני, וחוזר חלילה. מגמגמת את עצמי לדעת, ממלמלת ביני לביני קלישאות של נחמה וכובשת את ראשי, ההולך וקורס תחת עצמו בזוג ידיים תומכות- משענת קנה רצוץ. המחשבות לא מרפות ממני ואני מבטלת אותן בהינף יד. וממשיכה לחשוב. מתייסרת בתסריטים שהיו ובכאלה שכבר לא יהיו. ורוצה לצעוק, ורוצה לשתוק.

נשברת. מתקנת את עצמי בצורה רשלנית, ע"י משיכות גסות של נייר דבק צבעוני. מסתובבת אחורה, מושלכת קדימה- ולא רואה את הסוף. מגששת ותוהה האם האור הזה, שאומרים שקיים בקצה של כל מנהרה סטנדרטית is too far away, or maybe I'm just blind...


בחוץ הערב והבוקר מתחלפים ברוטציה של מרוץ-שליחים, אנאלוגיה שקופה למשמרות הייאוש והתקווה שבתוכי. הכול סוגר עליי, דוחק אותי עמוק יותר ל... מי יודע. ואני- נכנעת אילמת, אבל מגינה בגופי על פתח הנשימה האחרון של התקווה, וזו בוחרת להרכין את ראשה עד יעבור זעם.

אני עוצמת את עיניי עד שמתקמטים העפעפיים והכול נצבע שחור, וכשאני פותחת אותן, אני מתבדה: לא, שוב לא הצלחתי להיעלם. כמה פאתטי. הנה אני, אישה בשלה, מלצריות כבר מזמן קוראות לי "גברתי"... כרטיסי "מבוגר" ברכבת דרים בכפיפה אחת עם פנטזיות אינפנטיליות. פנטזיות על ההוא שיעז לקפוץ ללהבות ולהישרף איתי. אבל אף אחד לא מכין אותך לצבעים האמיתיים, המוגבלים, של המציאות. אין כאן שום דבר זוהר, מסביב הכל מט, חצי דהוי. ההרואיות נשארה בלבנון השנייה, גיבור הוא מי שהולך לישון ולא מפחד שנשמה תהיה באפו גם בבוקר, כי הוא מתורגל בקהות חושים. אולי לזה התכוונו כשאמרו לי "כשתגדלי תביני". אבל גדלתי, וסרבתי להבין...

אז אני מקבלת את הדין: הפסדתי במערכה. כך יעשה למי שלא למד לעמעם, להוריד את הרזולציה של החיים. לא עוד תקוות גדולות. לא עוד אגו חשוף. חבלי לידה מחדש תוקפים אותי, ואני יודעת שגם כאב אני לא אמורה להרגיש, אולי רק לנשוך את השפתיים בחמיצות, כשאני חותכת לעצמי את הכנפיים ומתמסרת כולי לבינוניות מרופטת, לשפיות שעושה איתי חסד כל זמן שהיא פה, נופלת לתוך הואקום הזה של האפטיה המרופדת בהריסות חיי.

When I was a child
I caught a fleeting glimpse
Out of the corner of my eye
I turned to look but it was gone
I cannot put my finger on it now
This child is grown
The dream is gone
And I have become
Comfortably Numb
(Pink Floyd )