א?ש??ת פ??ת?יו?ת

הקהל זועם ודורש את כספו בחזרה. אפילו קיבלתי עגבניה רקובה אחת בעין.
אמרו לי שהפוסטים האחרונים מאכזבים, שאין בהם עלילה.
עלילה is overestimated, איזשהו צורך פרמיטיבי של בני אדם במסגרת פראבולית עם התחלה, אמצע וסוף. הסיפור מוכ?ר כי הוא יותר מסודר מהחיים והוא תמיד על מישהו אחר. אם אנחנו כבר כאן, אמר קורט קוביין, אז תבדרו אותנו. אין כמו להציץ לתוך חייהם של אחרים, במיוחד אצלינו, עם של עבדים ושל סיפורים הגיוגראפיים גדולים. כפי שרבינוביץ היטיב לנסח: "בדיוק סחורה כזאת נחוצה ליהודים, סחורה מעין זו תזכה לביקוש רב, כמו 'מעשה בבא' או 'אלף לילה ולילה'... רואה אתה? סיפור הוא סחורה... להיהודים צריך רק לבלבל את המוח, ובלבד שיהיה רצף דיבור ובירבור, וטוב מזה: מתח. ככל שיבינו פחות, ישתוממו ויעריצו אותך יותר" (מנדלי מוכר ספרים, "טבעת המופת": 57, 59). אתגר (קרת) סיפר לנו בצחוק מתגלגל על הלחצים שמופעלים עליו מכל פלוני ואלמוני ברחוב לכתוב סיפור. כאילו שחובה על כל מי שיודע לעשות, לתרום את שלו לאסקפיזם הלאומי: סיפור שישתיק לכמה רגעים את ההמון עד שהוא ידרוש חדש, כמו מוצץ לתינוק (כדאי לקרוא את הסיפור הראשון בקובץ החדש שלו, שהוא פארודיה בדיוק על זה).

אני לא מתחברת לסיפורים, יותר לתחושות. אולי כי אני תמיד מנחשת את הפואנטה, אולי כי הדמיון שלי מאוד מוגבל (זאת הסיבה שכל כך קשה לי להמציא שקר הגון) וכנראה פשוט בגלל שאני ילדת אספרגר, וקשה לי להזדהות עם סיפורים שהם לא עליי-עצמי. כדאי להיזהר במה שאנו מייחלים לו, אבל אם העם רוצה סיפור, סיפור הוא יקבל. רק תזכרו שאוכל לספר מגובה הריצפה על חיי וממעוף הינשופה על העולם דרך עיניי- אבל, כתמיד, רק על עצמי...