א?ש??ת פ??ת?יו?ת

לא בחרתי לבוא לעולם
לא בחרתי בשמי הפרטי
לא בחרתי ממש כמו כולם
באבי, אימי, במשפחתי.
(אהוד מנור)
*

בעל כורחי, נזרקתי לאוויר עולם הזה, דרך הכוס הדואב של אמא שלי, באוגוסט 86'.
הייתה לידה קשה. עד היום אמא משתמשת בזה כדי לנקות את עצמה מאשמה. על כל דוות הדעת הניירולוגיות והפסיכיאטריות שלי מצויין בשורה הראשונה: "לידה קשה". פעם מישהי אמרה לי שעם הטראומה של המפגש הראשון שלי עם המציאות, לא פלא שהחיים שלי כ"כ כאוטיים. חבל הטבור נכרך לי סביב הצוואר ולא נשמתי במשך כמה שניות קריטיות. זה, כידוע מספיק בשביל שיווצר פיגור.
אמא מספרת שבחדר היו שבעה רופאים ואחיות (אני כנראה באמת משהו מיוחד). ראשונה הגיחה כתף ימין. כדי לא לאבד זמן ולהעמיק את הפיגור הפוטנציאלי, הרופא הג'ינג'י הצעיר שאמא יכולה להישבע שהוא היה הומוסקסואל (עוד על היחס של אמא להומוסקסואליות- בפרקים הבאים), משך אותי מהכתף, והיה התפרקה. לפלוצותה של אימי, כשהגחתי לא בכיתי. הם הבהילו אותי בהנשמה החוצה, מבלי לדבר עם אמא שלי, שנשארה בחדר לבדה עם חתכים פתוחים. היא בכתה ואמרה לאחיין שלה שבטוח לתינוק יש פיגור- אחרת למה הוא לא בכה? "שמעת פעם על תינוק שלא בוכה?", ולמה לא אמרו לה כלום? ולאן הם רצו?. בן דוד שלי הלך לדבר עם הרופא, שאמר לו שאני בסדר (ואז הם בטח הזדיינו בשירותים), אבל אמא לא האמינה. אחרי שעתיים בא הרופא הג'ינג'י המדובר ובנונשלנטיות תפר בחזרה את אמא שלי. "מה יש לך בבית?", הוא שאל. "בת ובן", ענתה אמא. "אז עכשיו יש לך שתי בנות ובן", אמר הרופא. רק אז, למעשה, נודע לאמא מין היילוד. "כן, זאת בת, והיא בריאה וחייכנית".

כשנרגעו הרוחות, התכנסה המשפה כדי לבחור לי שם. אבא רצה שיקראו לי רעות (הוא תמיד ידע מה טוב לי), אבל אמא סירבה כי זה הזכיר לה את שיר המלחמה "הרעות". אישתו של דוד שלי הציעה "מור", אבל אמא לא אוהבת שמות קצרים. באותו רגע, כך מספרת האגדה, נכנס לחדר ילד (בן) שבגב החולצה שלו היה כתוב "מורן" (זאת הייתה האופנה בשנות ה-80, גם לי ולאחים שלי הייתה כזאת). אמא הרגישה שזה אותו משמיים, וקראה לי מורן. היא כמובן לא חשבה שזה יהפך לשם הכי נפוץ בקהילה הערסי-פרחית, או שאני אגדל להיות אחת מלא פחות מ-5 מורניות בכיתה התיכון...

לקחו אותי הביתה, אבל בשלושת השבועות הבאים לא בכיתי. גם הכתף לא חזרה למקום. אמא הרגישה שמשהו לא בסדר ולא הפסיקה לשאול מה קורה, וניסו להרגיע אותה. האורטופד בבית החולים אמר לאמא שתוך חודש הכתף תחזור למקום, והיא חזרה. אבל משהו לא חזר למקום עד היום...