לפני 20 יום נכנסתי לראשונה ל-יא'7.
במשך דקות ארוכות סרקתי הלוך ושוב את המסדרון. על אף שלט לא היה כתוב "יא'7". מאוחר מידי, הבנתי שיוד-אלף שבע לא נמצאת בקומה השלישית, כמו שאר השכבה שלה, אלא בכיתת רפאים עם אקוסטיקה גרועה בחצר, מאחורי הקיוסק עם הסדוויצ'ים החשודים. וזה לא סתם. יוד-אלף שבע היא מסוג הכיתות שהפסיכה הבית ספרית מנסה להדחיק. או להקיא. אבל יוד אלף שבע לא מתכוונת להיעלם. גם לא להתרכך. היא תישאר, כמו עצם בגרון, כזאת שהיא אפשר להטיס החוצה בשיעול. כזאת שאני אצטרך לבלוע, אם לא חשקה נפשי להיחנק בצורה הכי מגוחכת שאפשר.
יוד אלף שבע היא כיתה שאף אקדמיה לא יכולה להכין אליה. היא קורצה מהחומר שמנו עשויים סיוטים של מורים. בגלל זה לא יכולתי לכעוס, כשבחדר המורים עבר לחש, ולאחריו ניגשו אלי, ביחידים ובקבוצות, הקולגות שלי- וביקשו לאשר את השמועה. בחמלה הם חייכו אליי, כל אחד בתורו, חיוך עקום של ניחום אבלים, כאישרתי שאני מלמדת אותם. אבל גם לא הצטרפתי לאורגיה המנלכולית הזאת: "כן", אמרתי, "לבגרות. אני מכירה כיתות כאלה, הן הכי ספרותיות. אני אלמד אותם לנתח שירה. אני אעשה להם בבליותרפיה. אני...". היה ברור לי שהם חושבים שאני נראית בעצמי כמו ילדה מופרעת, ושאין סיכוי שאני עביר אותם את הבגרות. אחרי דקות בודדות ביוד-אלף שבע, התחלתי להאמין בזה בעצמי.
לפני 14 שנים. 20 בספטמבר 2010 בשעה 20:33
