א?ש??ת פ??ת?יו?ת

הייתי בין מיעוט הילדים שלא אוהבים שוקולד. אפילו לא שוקו. אם כבר מתוק, אז וניל.
כן, אף פעם לא הבנתי מה כל כך מושך באבקת הקקאו המסוכרת הזו שדוחפים לכל דבר.
בתקופות שבין סמסטרים אני כמעט לא שותה קפה, ואם כן זה רק חצי כפית של תמצית וניל.
כשיהיה לי ילד, אקרא לו 'שנף', ולא משנה אם יהיה זה בן או בת.

בארץ לא מעריכים אותו מספיק, את הוניל. משתמשים בתמציות המהולות האלה עם ריכוז זעום של המקל, שלא נדבר על המקלות עצמם, שאותם קונים, כנראה, רק שפים. ולמה זה? התשובה מתחילה ב 12-15 שקלים מקל ויורדת לשורש האופי הישראלי. לישראלי יש טעם בינוני. לשונו לא אנינה, כי הספיקה להישרף מסחוג. לרוב אין הוא מבחין בין וניל אותנטי לגירסה חיוורת שלו. והוא נוהה כסומא אחר ה"שוקו" הזמין, שגם הוא מין פרפרזה מאוד לא משכנעת של שוקולד.

לפני שגיליתי שאני לקטוזית, הייתי אוכלת כל ירח כחול גלידה אמריקאית. בגלידה אמריקאית ברירת המחדל היא שוקו וניל. תמיד כשהתיכוניסט עם הכובע התקרב למכונה, הייתי נזכרת בזה, ויללה פאתטית הייתה בוקעת מגרוני, יללה מתחננת ומתנצלת: "רק וניללללל!".

אני נזכרת בתמונה הזאת עכשיו, ושואלת את עצמי ממתי 'ונילית' נהפך בעיני לתואר גנאי בעיני, וממתי אנשי שוקו זול מנגחים באמצעות זה, כאילו היו צרכני שוקולד שוויצרי משובח...