א?ש??ת פ??ת?יו?ת

מכל שיעור ביא'7 אני יוצאת מודאגת. ולא שאכפת לי מהבדיחות שלהם, מהדיבורים, מזה שאף אחד לא כותב, אני מרשה להם לאכול בשיעור, לצאת ולחזור, מעלימה עין מאיחורים ומעלימה אוזן כשהם, ממש מתחת לאפי הסולד, מדברים עלי. כי ברור לי שזו לא בקשה ריאלית, שנער ישתוק שעה שלמה, או שתעמוד מולו מורה כ"כ צעירה ולא יהיה לו מה להגיד על כך. מה שבאמת חורה לי זו כלכלת האנרגיה ביא'7. ב-יא'7 מתנהגים כאילו אין מחר.

מורים שחושבים שהם פיצחו את יא'7, אומרים שקוראים להם כיתת "אומ"ץ", כי דרוש אומץ להיכנס לשם. או נותנים לי סקירה של שדה הרבה ומציעים לי להיות קשוחה, "רק ככה צריך בכיתות האלה".
הבעיה של יא'7 היא לא תסיסות היתר שלהם, היא, כמובן, רק סימפטום. המגיפה המשתוללת ב-יא'7 ודומותיה היא שאמת אין להם מחר.

כמובן שיש להם מחר, וכנראה מחר מצער, אבל יא'7 מלאה בנערים ונערות שחסרים תפישת זמן. כל-כך חסרי תפישת זמן, שהם בטוחים שהם עדיין ילדי גן, שלא ישפטו אותם לחומרה, שאלוהים עדיין מרחם עליהם. העתיד הקרוב, מפרספקטיבה המסורסת, הקליידסקופית הזו, נראה כל-כך רחוק. עכשיו, אפשר, אולי להבין למה הם פועלים בכזה מרץ נגד האינטרסים של עצמם ואיך זה שכל נסיון להשיט להם יד כרוך כאילו מאליו בקונפליקט.

כל שיעור שלי ביא'7 נפתח בנסיון להנמיך עצמי מספיק כדי להסתכל להם בעיניים, ולומר להם בדיוק את זה. "בעוד מעט מאוד שנים, יוד-אלף שבע, תצאו לחיים ותפגשו את האני הבוגר שלכם. ואז תצטרכו לתת לו דין וחשבון. למשל, להסביר לו למה היה לכם יותר חשוב בגיל 17 לשגע את המורים שלכם, מאשר להוציא תעודת בגרות הכי טובה שאתם יכולים, ולהשתמש בה כדי לרדוף אחרי החלום שלכם. אני יודעת שיש לכם חלומות. תאיר, מה החלום שלך?"
מבוכה בכיתה. "תאיר, מה החלום שלך?".
דממה.
"רואי, מה החלום שלך?"
"-לא יודע".
"אתם בני 17 עכשיו. לא תשארו בני 17 לנצח. אם אני אחפש אתכם עוד 10 שנים, מה תהיו? איפה אני אמצא אתכם, יא'7? נויה, מה את עוד 10 שנים?"
נויה עונה לי בעיניים חסרות ניצוץ: "קוסמטיקאית... נראה לי, קוסמטיקאית".
חייכתי ברפיון חיוך של כישלון. חייכתי כי הבנתי שסירבתי לראות את זה שאין להם חלומות, רק נבואות סבירות ועצובות.

"תחלמו הכי פרוע שאתם יכולים. מה אתם בפנטזיה? אתם לא פחות חכמים מאף כיתה אחרת. אתם יכולים לעשות כל מה שתרצו. כל מה שתרצו. ואל תתנו לאף אחד להגיד לכם שזה לא כל כך פשוט, כי זה כן כל כך פשוט: אתם צריכים להעז לחלום, ולא להוריד את העיניים מהחלום שלכם, ללכת אחריו כל הזמן, לאן שהוא יקח אתכם."
הרבה השראה נסכתי על עצמי, אבל הסתכלתי עליהם טוב וראיתי שהם פשוט לא מאמינים לי. הם לא פשוט מאמינים שהם יכולים הכל, באמת- ילדים לא טיפשים... אני סוקרת את הכיתה בעיניים רואה עיניי עגל פעורות של נשמות טועות, תוהות, מבוהלות, ובמאיות השניה כל הכעס היוקד שלי התחלף בחמלה. כן, השגתי את השקט שרציתי, אבל אף מילה לא עלתה בראשי לזרוק לואקום המשתק הזה.

אור זז במקומו בחוסר נוחות. מאם זה לא היה כ"כ צפוי, הייתי אומרת שהוא בכלל קרן האור שלי בכיתה הזאת, שהוא ההוכחה שאני נותת לעצמי אני מסרבת להודות ביני לביני שנכשלתי עם הכיתה הזאת. הוא בין התלמידים היחידים שיודעים לזהות מטאפורות, ובהתאמה, בין היחידים שמעניין אותי טעות של מי הביאה אותו לכיתה הזו.
הוא אמר בקול חלוש אך מתגבר: "אני רוצה להיות מהנדס", והפנה את העיניים לריצפה.
"מהנדס!", שמחתי, "אור רוצה להיות מהנדס. מה אתה צריך להיות כדי להיות מהנדס?"
"-ללמוד"
"יפה, ללמוד באוניברסיטה או במכללה. ומה צריך בשביל להתקבל ללימודים?"
"-בגרות".
"נכון מאד".

די במקרה אחד כדי לסתור תיאוריה. יוצא דופן אחד הופך תיאוריה לסתם שיטה. יכול להיות שהתקרה של הכיתה הזו, אחרי הכל, לא מצופה בחומר קוטל חלומות. בזכות רגעים כאלה נזכרת למה בחרתי במקצוע המדהים הזה...
"זו שליטה מנטאלית", אמרתי לעצמי, "זה חינוך". אור יודע, אני מניחה, שאעגל לו למעלה את ציון המגן, אבל הוא בטח לא יודע שלו רק הייתי קצת פחות המורה שלו...