כמו עוף חול, אני קמה משנת המתים שלי. עפעפיי נדבקו זה לזה, וכשאני מצליחה להפריד ביניהם, אני מסנוורת מהחושך הזה. שולחת יד מגששת לסלולארי שלי ובודקת מה השעה, אבל כמובן שאין לה שום משמעות, הרי אין לי דבר לעשות מחוץ למיטה שחיממתי במסירות נפש. וחוזרת לישון.
מידי פעם משהו גורם לי לבעוט או לבכות מתוך חלום, ולי זה לא חשוב- "עדיף לישון ולחלום סיוטים מלהתעורר ולחיות אותם", אני אומרת לעצמי, וממהרת להתחפר בחזרה תחת השמיכה.
אחרי כמה סטים של שינה מסויטת ומיוזעת, השעון הביולוגי פוקד עליי להתעורר. אני לא מתווכחת,
רק מנסה להרוויח עוד דקה של חסד, מתגלגל בעצלות ומתיישבת בכבדות, תוך כדי שאני בולמת את הפטפוט הפנימי שאומר לי: "מורן, את חולה. חולה! תחזרי לישון, נו...".
כשאני חוזרת לחדר עם חצי כוס מים לרסיטל שלי, אני פתאום מריחה את הצפיפות, את הטחב באוויר.
"אני מכירה את הריח הזה", אני מהרהרת "ריח של זקן חולה". כזה ריח היה בחדר של סבא, כשזה נטה למות.
לפני כמה שנים סבא שלי, עליו השלום, לקה בהתקף לב. בשנתיים הבאות התגלגל בין בתי חולים.
דומה שהמצב שלו ממש השתפר, לפני שהוא הדרדר קטסטרופאלית.
באחרית ימיו, כשהתחילו אשתו וילדיו לראות את המסך מתחיל לרדת על חייו, החזירו אותו הביתה, כדי שימות בסביבה מוכרת. אני זוכרת שבזמנו לא הבנתי מה כ"כ נכון בצעד הזה, זה נראה לי סתם ניסיון לעשות את הדבר שאנשים יגידו עליו שהוא "אנושי" או "אצילי". לדעתי זאת רק סימבוליקה די מזעזעת.
הרי הבית יהיה רדוף רוח, ורוחו של סבא בטח לא שקטה, במיוחד כשפ?טריק כבר לא לידו.
פטריק, אם אתם שואלים, היה הסאנצ'ו-פאנצ'ה של סבא שלי. כלומר, המטפל הרומני שלו.
גבר בן 27, גבוה ומבויש, עם עיניי תכלת חד-גוניות שקופות, כמעט עיניי זכוכית.
גם היה לו מוח חריף כמו שלא היית מצפה ממי שמחליף חיתולים לקשישים. וכשאני אומרת "מוח חריף", אני לא מתכוונת רק לכך שמתחת לעברית המגומגמת שלו, הסתתר לא פחות ממהנדס בניין, אלא גם שהוא הבין כל-כך הרבה יותר ממה שיכול היה לאשר לנו שהוא מבין.
בכל פעם שדיברתי איתו, ההנהונים הכבדים והניצוץ בעיניי הניר שלו גרמו לי להרגיש כמו יונה מהסיפור "יגון" של צ'כוב, שמדבר עם הסוסה שלו, ואין לו ספק שהיא מבינה.
בפעם הראשונה שנפגשנו זה היה בברית של הבן של בת-דוד שלי. פרטריק הביא את סבא לשם על כיסא גלגלים ומעך לו תפוחי אדמה. אבא שלי, שישב בשולחן עם חלק מהמשפחה הענקית שלו, הצביע לי עליו ואמר "בחור טוב הפטריק הזה, תאמיני לי- לב זהב... איך הוא דואג לסבא שלך, תאמיני לי... את יודעת למה הוא בא לארץ עבוד? כי הוא ואשתו לא יכולים להביא ילד, הוא עקר, צריך כסף לטיפולים". אני מאמינה שבאותו רגע חשבתי שזה אחד הסיפורים הכי רומנטיים ששמעתי בחייו: מהנדס בניין רומני חשוך ילדים הולך לעבוד כפועל זר בישראל בשביל להביא ילד לעולם. למרות שזה ניפץ לי את הפנטזיה שהוא ירצה ילדים ממני, זה היה מקסים.
הרשתי לעצמי ללכת לדבר איתו, כי ידעתי שסבא כבר לא מסוגל לשמוע כלום. הוא סיפר לי באנגלית רהוטה שהמשפחה שלי מתייחסת אליו יפה ועוד קצת על החיים שלו ברומניה, על אשתו- שהיא בערך בגילי, ועל כמה הוא רוצה להיות כבר אבא- לא משנה לו למי.
ככה היינו גונבים מידי פעם דקות של שיחה. הוא ידע להקשיב, לקלף בעדינות חומות של הגנה לאגו ולהקרין שלווה תכולה, כזאת של אופטימיסטים נצחיים.
באחד הערבים הא ששאל אותי אם תמיד דומיננית. הבנתי את שאלה כפשוטה, ואמרתי לו שכן. כן, תמיד שלטתי בחיי, כשכולם חיפשו את עצמם, אני הלכתי בדרך המלך להשיג את מה שתיכננתי כבר בגיל 11; כשאחרים מגמגמים, אני שוצפת מילים; כשאני בחדר, איכשהו, מרגישים את זה. "כן, אני מניחה שתמיד".
"אני גבר רציסיבי", הוא אמר, "אני אוהב נשים דומיננטיות".
-"כשהאישה מפרנסת?"
"לא, לא... כשהיא יוזמת, כשהיא שולטת... חזקה, בסקס"
זה היה רגע נדיר, ליקוי חמה ממש. אני זוכרת רק רגע אחד שישתווה לו בגורליות שלו, וזה היה אז, בגיל 11, כשהחלטתי שאהיה אשת חינוך. לא יכולתי לבזבז את המומונטום, נשכתי לו את השפה התחתונה ומעכתי ביד פתוחה את הבליטה במכנסיו. זרקתי אותו על ריצפה, נשמעה חבטה, זו בטח הייתה הגולגולת שלו, שלא עיניינה אותי, כי תוך שניות הייתי מעליו, הלשון שלו ליקקה לי את הדגדגן ואפו היה טחוב בפי הטבעת שלי ואני גערתי מעליו ובו: "lick me, you useless bitch ". שמעתי אותו מחרחר כשגמרתי והפרצתי לו סילון לפה, אבל לו נתתי לו לקום, נעלתי אותו בין ירכיי כמעט שלוש שעות. זה היה הסשן הראשון בחיי, כנראה שסבא שלי, שהיה בשלב הזה נכה וכבד שמיעה, בכל זאת הבין שגדלתי... ארבעה חודשים עשינו את זה, כמעט יום-יום.
קצת לפני שסבא החזיר את נשמתו לבורא, פטריק חזר לרומניה עם מספיק כסף לילד מבחנה. אז החזירו את סבא הביתה וחיכו...
הוא שכב במיטה כמה שבועות עם השמיכה המפוספסת. גם לאחותי הקטנה הייתה אחת כזאת, סבתא קנתה אותה כשהיא נולדה. אחותי קראה לה "שמיכון בפסים". לא יכלה להירדם בלעדיה עד גיל 10. היא צרחה ימים שלמים אחרי שאמא שלי החליטה לעשות לתלות הזו סוף וזרקה אותה.
ראיתי אותו שם, מכווץ כולו, קטן כמו ילד, מקומט ורועד, ריח העיפוש בחדר היא כמעט בלתי נסבל. אף אחד לא העז לפתוח חלון, כי לסבא תמיד היה קר. ואז רק נכנסתי להגיד שלום. כל מילה מעבר, הייתה מיותרת. הוא מת שבוע אחר-כך, משפעת אחת יותר מידי.
בשבעה כולם ניחמו, את עצמם בעיקר: "הוא מת בשיבה טובה", "באושר...", "היה בריא כל החיים שלו" ועוד כהנה וכהנה. סבתא שלי אמרה לי שאומנם יש כאלה שמתו מבוגרים יותר, "אבל סבא שלך הספיק הרבה בחיים שלו: נכדים, ילדים..." ורחל, דודה שלי, הוסיפה לנחם: "לפחות הוא מת בבית..."
ניסיתי לרדת לשורש העניין הזה: אז מה אם הוא מת בבית? ניסיתי ולא הצלחתי.
רק עכשיו, כשהרחתי את ניחוח הזקן החולה בחדר שלי, היה נידמה לי שאני מבינה: לפחות הוא מת בתוך אי של שפיות.
את מתחילה להשתגע כשאת מודעת לכך שאת בעיצומה של נפילה, שלא ברור מתי התחילה ומתי תיפסק, ויודעת שזה רק עניין של זמן עד שתתרסקי או תיעלמי לתוך חור שחור, לעיניהן המשתהות של כולם, ואף אחד או שום דבר לא בולם אותך. כשזו כרוניקה ידועה מראש ובלתי נמנעת. כשכל נורות האזהרה דולקות ומסמנות: מאוחר מידי, ואת מחכה לשמוע סירנות.
אותו דבר ממש ייהפך לשפוי בעינייך אם תשהי בתוך סימולאטור של יציבות. לסבא שלי היה את פטריק, את הבית שלו ואת שמיכון בפסים שיבלמו אותו. הוא מת באי של שפיות.
אולי הוא גם באושר, מי יודע? ומה הוא אושר? אושר זה כשאתה יודע כל מה שאתה צריך לדעת. אני סבורה שהוא ידע לא פחות ממה שהוא רצה, סבא שלי...
כתבו במודעת האבל שלו שסבי היה "איש צדיק-תמים וישר דרך", זה לא היה נכון, סבא שלי היה איש קשה, נמוך וזועף, שתיין ורודף נשים לא קטן. הוא לא חי לגיל מופלג ולא הספיק יותר מידי.
"אבל לפחות...", אני מתנחמת בלב שלם, "לפחות הוא מת באי שפיות", בדיוק כשנפטרתי, תודה לאל, משלי.
לפני 14 שנים. 1 באוקטובר 2010 בשעה 9:52
