לפני 13 שנים. 27 בנובמבר 2010 בשעה 23:14
הצעד הראשון היה קל- הוא מבוסס על כנות, וכל הווייתי המיותרת היא כנות מתפרצת, שמיקומי על הקשת האוטיסטית מתרץ אותה היטב. להתבייש? הצחקתם אותי, יש לי אגו של ילד בן שנתיים, הרי אני חושפת את ערוותי בפני כל מי שרק מעז לגלות עיניין (וזו כל הבעיה...).
"הגענו לאמונה שכוח גדול מאתנו יכול להחזיר את שפיות דעתנו", אומרים המכורים בשלב הזה, "שלב התקווה". תקווה בתחת שלי, מרובבת בין שאריות תלושות של נייר טואלט.
