הזמנו מקום במסעדה בשעה 21. זו מסעדה יוקרתית, אם לא מגיעים בטווח של רבע שעה מהזמן שנקוב בהזמנה המקום לא נשמר.
היא יצאה באיחור של כמה דקות אליי - אבל היו פקקים והדרך התארכה לה. כבר באמצע הדרך הסתכלתי על השעון וראיתי שהיא לא תגיע בזמן, אז התקשרתי לבטל את המסעדה. זו הייתה טעות חמורה מצידה לאחר דווקא היום, שאנחנו חוגגים. היינו יכולים להנות מערב רומנטי ונילי יחסית במסעדה מצוינת. ממש חיכיתי לזה אחרי תקופה לא קלה בעבודה.
היא תשלם על זה והיא יודעת את זה.
היא מגיעה אליי והיא כל-כך יפה. לבושה בבגדים היפים האלה - השמלה השחורה החדשה היוקרתית הזו עם המחשוף העמוק שקנינו יחד, עם גרביונים ארוכים וסט לנז'רי שחור עם תחרה של חזייה וחוטיני. היא מאופרת בטוב-טעם ונראית פשוט מדהים. אני נועץ בה מבט, משתאה, מלא תאווה ויודע שהיא תסיים את הערב אחרת לגמרי.
"איחרת" אני אומר לה. היא יודעת שהיא איחרה, היא אומרת שהיא מצטערת אבל היא יודעת שביום כזה, שום בקשת סליחה לא תעזור.
היא ניגשת אליי, מחבקת אותי ואומרת לי שהיא כל-כך מצטערת. אני מציב בפניה שתי אפשרויות - להסתובב וללכת הביתה או להישאר כאן איתי ולשאת במחיר לשלם על הטעויות שלה. היא כמובן בוחרת להישאר.
"הכנתי לנו ארוחה, במקום המסעדה - אבל את צריכה להתארגן לפני" אני אומר לה.
אני מביא מספריים מהמטבח. אני גוזר בדיוק באמצע את השמלה היקרה הזו וקורע ממנה גם את הגרביונים. אני משתמש בקרעים של השמלה בתור כיסוי עיניים עבורה ומסירה ממנה את החזייה. היא לא תצטרך אותה הערב.
אני מוריד אותה על 4, ומציין בפניה שהיא יכלה להיות בת-הזוג שלי היום אך במקום זה מעמדה יהיה של כלבה מטונפת.
אני מביא גליל נייר דבק סלוטייפ. אני מצמיד את הגרביון הקרוע ומלפף אותו לתוך כף היד שלה ועוטף אותה חזק בדבק. אני עושה כך גם ביד השנייה. היא כלבה היום, אצבעותיה מנוטרלות לגמרי ובמקומן יש לה כפה של כלבה.
אני מניח צלחת לפניה. היא לא רואה כי עיניה מכוסות אז אני מכווין את הראש שלה לכיוון הצלחת. "יש כאן בננה מקולפת ואת צריכה לאכול אותה כמו כלבה, בלי ידיים" אני אומר לה .
היא מנסה ומשתדלת לתת כל פעם ביס אבל זה לא קל בלי ידיים והבננה כל פעם בורחת לה. בינתיים אני נעמד מאחוריה ומושך את החוטיני גבוה אל תוך הכוס שלה. היא נרתעת בכאב ואני מושך חזק יותר - רואה איך החוט ננעץ בה, חורך בין ישבניה. היא יודעת לא להפסיק לאכול את הבננה בשום אופן כי אז יהיה לה כואב עוד יותר. היא ממשיכה לאכול בביסים קטנים ואני משחרר מהחוטיני ומוריד אותו ממנה. הביס האחרון מהבננה הביא איתו את הספנק הראשון - סימן לבאות.
הצלחת ריקה ואני מחליף אותה בקערה של קוטג'. "המנה השניה להיום מחכה לך" אני אומר לה. לאכול מקערה של קוטג' בלי ידיים זה לא קל, אבל היא מתחילה במאמץ. בינתיים אני מפליא בה מכותיי בכל אחד מישבניה. אני אומר לה שלא משנה מה - הכאב מבחינתה לא קיים והיא מרוכזת אך ורק במשימה שלה לסיים את הקוטג'. היא ממשיכה ללקק ולנסות לייצב את הקופסא עם הכפות שלה ואני ממשיך עם הספנקים בתחת שלה ושאני רואה שהיא קרובה לסיום אני עובר להכות חזק יותר. שהיא מסיימת ללקק הכל התחת שלה כבר בוער ואדום.
אני בוחר להקל עליה קצת ונותן לה ללקק שתי קוביות קרח. אני לוקח אותן מהפה שלה ומחליק אחת על כל אחד מפלחי ישבנה. אחרי שהחלקתי אותן מספר פעמים אני לוקח אותן ודוחף אותן עמוק לתחת שלה, זה לוקח זמן אך לאט לאט היא נפתחת ומקבלת אותן - קופאת מבפנים .
אני מספר לה שהמנה העיקרית שלנו היא פסטה שמנת אך עבורה מגיע רוטב מיוחד . הכנתי אותה לפני שהיא הגיעה, כאשר ידעתי שהיא תאחר.
אני מניח את הצלחת לידי. אני מרים את ראשה מעט ומניח את הזין שלי מול פניה. היא לא רואה אך היא מרגישה. היא מגששת עם הלשון ואני מקרב אותו אליה. היא בולעת אותו בשקיקה. מוצצת בתאווה גדולה. קשה לה מאד בלי הידיים אז אני פשוט מזיין לה את הפה בלי הפסקה עד שאני ממש קרוב לפורקן. אני מוציא את הזין שלי מהפה שלה, נותן עוד כמה שפשופים ומשחרר את כל הזרע על המנה שלה. "עכשיו המנה שלך מוכנה, קיבלת את הרוטב בהמלצת השף, תאכלי" אני אומר לה.
היא אוכלת גם אותה בביסים קטנים, אחד כל פעם. בזמן שהיא אוכלת אני מלטף את התחת האדום שלה, לש את השדיים הגדולים שלה וצובט את פטמותיה. היא אוכלת לאט אבל ההנאה והעונג ניכרים היטב בתגובה של גופה למגע שלי.
היא סיימה לאכול ומכריזה שהיה לה טעים מאד. "אני שמח לשמוע" אני אומר לה. "אבל גם לכף שהשתמשתי בה להכין את הפסטה יש שימוש". אני משכיב אותה על הגב, מביא את הכף של הפסטה ומתחיל לדחוף אותה לכוס שלה. היא לא רואה מה קורה, אבל מרגישה - מרגישה היטב איך אני מזיין אותה עם כף של פסטה. מפמפם ומגביר את הקצב, הלוך וחזור, מלטף לה את הדגדגן תוך כדי, שומע אותה גונחת ומתנועעת בקצב של הכף שנכנסת וחודרת אליה והיא מקבלת אותה בתאווה כמו השרמוטה המטונפת שהיא. אנחנו ממשיכים ככה עד שהיא גומרת.
היא מתנשפת בכבדות, מנסה להירגע. היא קיבלה את כל מה שהגיע לה כמו שצריך, אז אני חושב שהגיע הזמן לסיים - אבל לא בלי תזכורת.
אני גוזר הדבק מכפות ידיה, משחרר אותן לחופשי. "אני גאה בך מאד, שרמוטה מטונפת שלי" אני אומר לה, "אבל צריך להשאיר לך מזכרת, שלא תאחרי יותר שוב בימים כאלה".
אני פוקד עליה לקום ומביא טוש. כותב על התחת שלה - חורים בשימוש - "חורים" בפלח ימין, "בשימוש" בפלח שמאל.
"תסתכלי במראה במהלך השבוע ותזכרי את הערב הזה, כי שאת איתי את קודם כל - חורים לשימושי" אני אומר לה.
"מקווה שנהנית מהארוחה יקירה שלי. עכשיו בואי נלך להתקלח יחד ולהתכרבל במיטה."
לילה טוב!