וניל עם פיצפוצים

"תגיד, מתאים לך לשתות איזה קפה עכשיו?" הוא שואל. "תעזוב אותי מקפה באמצע הלילה" אני עונה לו ומחניק פיהוק. שבועיים של מילואים עברו דיי מהר. לא שאני והוא דיברנו יותר מידי. אולי בגלל שאני העדפתי לעשות את העבודה שלנו והוא העדיף ללכת לשתות קפה טורקי קטן עם החברים שלו מהסגל הבכיר כל ערב. תהרגו אותי, איך תמיד לכל העצלנים יש תמיד חברים במקומות הנכונים? אבל הוא בכל זאת נותן לי טרמפ כל הדרך עד הבית מהבסיס המזורגג בדרום עד לתל אביב ולנהוג עייף זה לא בריא במדינה שלנו. אז אני חושב על זה רגע ואומר לו "יודע מה. סבבה, תעצור פה, בסוף הרחוב, על המדרכה ונעלה אלי לכמה דקות ונוריד איזה טורקי קטן". אני נותן איזה חיוך עייף ומוסיף "למרות שעם הנהיגה שלך אולי יותר טוב שתישן על הכביש". הוא מביט בי במבט מוזר, אולי הוא פשוט עייף מידי בשביל להבין שצחקתי איתו אז אני מוסיף "באמת שממש יכול להתאים לי עכשיו איזה תורכי קטן כמו שהייתם מכינים באוגדה. אתה יודע, לפני שחוזרים לשגרה". לוקח לו רגע אבל בסוף הוא מהנהן בהסכמה וחונה.

וואלה, אין שום דבר יותר טוב מלהיכנס לבית כשהוא מסודר ומריח טוב. בטח אחרי שבועיים של מאצ'ואיזם, זבל וסירחון. "מקום יפה יש לך פה" הוא אומר. "תודה" אני עונה. "תגיד, גבר, אני יכול להרביץ איזה מקלחת קטנה?" הוא שואל. "סבבה" אני עונה "אם נשארנו בחיים אחרי שבועיים בגבול זה יהיה קצת מטומטם למות עכשיו בתל אביב מעייפות. תיכנס, אני אכין בינתיים את התורכי הקטן". הוא נותן לי עוד מבט מוזר בזמן שאני מראה לו איפה המקלחת ונותן לו מגבת מהארון. אני הולך למטבח ושם מים לקפה. אני בדרך כלל לא שותה קפה טורקי אבל כל אחד אחרי מילואים יודע שגבר אמיתי משקיע בקפה שלו ואלוהים יודע ששמעתי מספיק הרצאות בשבועיים האחרונים על איך מכינים את הקפה הטורקי המושלם. אני מכין לו כוס ואז ממלא אחת גם בשבילי. אני מת לישון ואני יודע שהקפה יעיר אותי אבל לא נותנים לגבר אחר לשתות את הטורקי הקטן שלו לבד.

אני לוקח את הכוסות ומניח אותן על השולחן בסלון, ואז, כדי להעביר את הזמן, אני הופך את התיק שלי ונותן לכל הציוד לעוף על הספה. ערימה של ציוד צבאי מיותר לגמרי נחה לה לפני במבט שמתריס בי למצוא מקום לאחסן אותו. כל כך הרבה דברים שיש להם שימוש רק בצבא: פלנלית, שאקל, סטיקלייט, חוט שמשון, חוסם עורקים, תרסיס שימון לנשק... אני תולה את התיק ליד הדלת, בין המעיל והרצועה של הכלב. איפה לעזאזל אני אשים את כל הדברים האלה עד למילואים הבאים? אבל הראש שלי כבר החליט שזו תהיה בעיה של הבוקר, עכשיו אחת בלילה והבעיה של אחת בלילה כרגע היא לסיים את הקפה וללכת לישון. אני ממש רוצה לישון. לא ישנתי כבר יומיים. אני מתיישב על הכורסא ומקשיב לצליל של המים הזורמים במקלחת. העיניים שלי בקושי נשארות פתוחות.

רק כשהוא שם את הלשון שלו בתחתית החריץ שלי ומלקק כלפי מעלה אני מתעורר. אני לא בטוח מה קורה. אני מתפתל אבל לא מצליח לזוז. אני שומע צליל התזה וכל התחת שלי נרטב ממשהו חלקלק. יש ריח של נשקייה באוויר, איפה אני? משהו נוגע בחור התחת שלי, משהו פלסטי ומשומן. אני מנסה לומר משהו אבל הפלנלית שתקוע לי בפה מעמעמת את ההברות שלי, אני יכול להתגלגל הצידה אבל פתאום מגלה שנוח לי ככה. "תירגע" אני שומע אותו אומר בזמן שהוא מעסה את החפץ לתוכי, אני נושם ומרגיש את עצמי מתמלא. הוא מסיים, קם והולך מסביב לספה עד שהוא עומד מולי. בחשיכה הזו הגוף הערום שלו הוא רק צללית ואני יכול לראות את הזין שלו עומד, בולט מתוך הצל החשוך כמו קנה של טנק. הוא אוחז לי בשיער ומיישר לי את הפרצוף לעברו, הוא מלטף את הפנים שלי בעדינות. "עכשיו, תכווץ. תכווץ הכי חזק שאתה יכול" הוא לוחש ומושך את השיער שלי חזק. ממש חזק. כאב ממלא את כל הראש שלי, העפעפיים שלי נדבקים למצח. כל השרירים שלי מתכווצים בבהלה ואני שומע צליל של משהו נשבר בתוכי. אני בוהה בפרצוף שלו בתדהמה ולא מבין מה קרה עד שהחדר מתחיל לזהור. ירוק זוהר מתפשט בחלל החדר. אור ירוק שיוצא מהתחת שלי איפה שהסטיקלייט שבתוכי נשבר. אני מרגיש כמו מלאך שמחרבן קשת בענן. ההלם וההפתעה דוהים לאיזה אושר סוריאליסטי שאני לא מבין מאיפה הוא מגיע. לא תיארתי לעצמי שאפשר להרגיש ככה. אני בהלם כשאני מגלה שהזין שלי עומד כמו גוש בטון. "בוא אלי. על ארבע תזחל אלי" שפתיו ממלמלות בזמן שהוא מושך אותי עם הרצועה של הכלב. גורר אותי לעברו. אני רוצה לעשות את מה שהוא אומר לי. חוט השמשון שקושר את הידיים שלי חותך לי בעור ואני בקושי יכול להזיז את הרגליים שצמודות אחת לשנייה עם החוסם עורקים אבל למרות זאת אני מוצא את עצמי מזדחל קדימה, מסתער לעבר האיבר שלו שמתנוסס כמו דגל מעל אדמת המולדת. הוא מכה בפרצוף שלי עם הזין שלו ואני מנסה להרגיש אותו עם הלשון שלי אבל הפלנלית שחוסמת את הפה שלי. "אתה רוצה שאני אזיין אותך עכשיו?" הוא שואל ולהפתעתי אני מהנהן בטירוף בזמן שחיוך ממלא את הפנים שלו.

הוא צועד לאחורי ובעדינות מחליק החוצה את הסטיקלייט מהתחת שלי. החדר מתמלא ערפל קרב של זוהר ירוק. אני מרגיש כאילו נכנסנו עמוק יותר לתוך הלילה. אני שומע צליל התזה ועוד שכבה של שמן מכונות מחליק על החלק האחורי שלי. הוא אוחז בשולי חולצת המדים שעלי ומקפל אותה סביב האצבעות שלו, כמו מושכות. הכול זז בהילוך איטי, הזין שלו ממתין במארב ממש מחוץ לי, מחכה לרגע שאני לא אהיה על המשמר ואז במפתיע מסתער לתוכי כמו טיל חודר שריון. הוא כוח קומנדו. נכנס, משיג את המטרה ויוצא. שוב. ואז שוב. כל החדר הוא שדה קרב שאני רואה דרך משקפת לראיית לילה. פעילות לילית בעומק שטח האויב. כן, עמוק עמוק בתוך האויב. אני האויב והוא כובש אותי. מכניע אותי. הוא כמו צרורות באוטומט. כמו הפצצה ארטילרית. כמו סיכול ממוקד הוא חודר לתוכי. ואני יודע שזו המלחמה האחרונה כשאני מרגיש את עצמי מתפוצץ וגומר על הרצפה בזמן שהוא משחרר אש מחפה על כל החלק האחורי שלי. מרסס לכל עבר בזמן שהוא נסוג ממני, חזרה לבסיס.

"זו הפעם הראשונה אי פעם שעשיתי משהו כזה". אני מתוודה בפניו אחר שהוא משחרר אותי ואנחנו שותים ביחד קפה. הוא מסתכל עלי בהפתעה "למה אתה מתכוון פעם ראשונה? הרי זה היה הרעיון שלך שנעשה פה איזה תורכי קטן כמו שאנחנו עושים באוגדה". אני מביט עליו ותדהמה משתלטת על הפנים שלי, "רגע... כל הלילות האלה שהלכת לשתות טורקי קטן... זה מה שזה אמר?". אחרי רגע הוא התחיל לצחוק, ברגע שההלם עבר הצטרפתי אליו.

אני לא יכול לחכות למילואים הבאים.