וניל עם פיצפוצים

את כותבת שכשאני אומר לך שאת יכולה לעשות לי מה שאת רוצה את חושבת על להפוך אותי לשק חבטות ולשבור אותי באגרופים. לפרק לעצמך את הידיים על הפרצוף שלי עד שתרגישי את הדם שנוזל לי מהפנים מתערבב בדם שנוטף לך מהפרקים. 

עד כמה זה חולני שהדבר היחידי שאני יכול לחשוב עליו כשאני קורא את זה הוא שאסור לך לעשות את זה כי לראות שאת מכאיבה לידיים שלך ישבור לי את הלב?  

אני סומך עליך שתעשי לי כל מה שתרצי. אלוהים יודע שנתתי לך את הרשות. אבל אני פשוט לא סומך עליך שלא תעשי נזק לעצמך. 

אחת הסיבות שכל כך היה לי קל לקשור אותך ולהכאיב לך היא שבתפקיד הזה של האדון, של השולט, של המלך, אני לוקח לעצמי את הזכות להכאיב לך אבל אני גם לוקח ממך את הזכות הזו. להכאיב לך היתה הדרך הכי טובה שהיתה לי לשמור עליך, לאהוב אותך, להגן עליך.   

זה לא משנה. שנינו יודעים שאת צודקת ושכל דבר שתעשי עכשיו יכאב לי. בסופו של דבר הגודל לא משנה, עם כל המטר תשעים שלי אני לא יכול לעצור אותך מלעשות מה שאת רוצה לעצמך. אם אני אבקש ממך לעשות לי כל מה שאת רוצה, את תצטרכי להיות מאושרת. כדי שאני לא ארגיש שאני חייב להיות חזק בשבילך ואז אני אוכל להיות במצב הכי פגיע שלי בשבילך. ואז גם אם תשימי מולי מראה זה יכאב אבל לא יפגע. לא כל זמן שאני רואה אותך מאושרת.            

אני לא כותב לכלוב. לא באמת. לא כבר כמה חודשים.

אבל לפעמים אני חייב לכתוב, ביום אחרי שאת מפרסמת.

שתדעי שאני עדיין פה. שאני עדיין מקשיב לך. שאנחנו עדיין מתקשרים במסלול העקום שלנו.

סיפור שלך. סיפור שלי. סיפור שלך.

לא הרבה. מספיק כדי שתדעי שזה לא סתם כואב. ולא רק לך.

אז לפעמים אני כותב סיפור על הסיפור שלך או סיפור מהדברים שאמרת לי פעם. מחווה. זו הדרך שלי להיות רומנטי.

ככה אנחנו מתקשרים. בלי מגע. בלי בכי. בלי מכתבי אהבה. יותר כמו מברקים שאנחנו שולחים בכוונה למספר הלא נכון. פשוט לכתוב את המילים, לבחור מספר ולשלוח.

אבל זה לא משנה.

את יכולה לכתוב את זה על דף, להחליט לא לפרסם את הפוסט או רק לצייר את האותיות על הרוח עם האצבע.

אני עדיין אקבל את המברק שלך.

אני עדיין אגיד לך מתי מותר לך לגמור.

אני עדיין אוהב אותך.

ואני עדיין אכאיב לך כשתבקשי.

ואני עדיין מקשיב.

אז תמשיכי לכתוב. תבחרי מספר ותשלחי.

ולא, זה לא משנה.

"זה לא משנה" אני עונה לה.

"אז למה אתה ממשיך לכתוב עלי?" היא שואלת שוב.

"אני לא רושם שמות" אני אומר וממשיך להגן על העמדה שלי "זה יכול להיות סיפור על כל אחת". היא עומדת לענות ולהתווכח ואני כל כך מנסה להסתיר עד כמה אני פגיע ושביר עכשיו אז אני תוקף רק כדי להכאיב לה. "זה יכול להיות על כל זונה שקשרתי למיטה והכנסתי את הזין שלי לתוכה עד שהיא התחננה שאני ארשה לה לגמור". היא משתתקת. בחצי שנייה אני יכול לראות שהיא תוהה אם היא יכולה להרשות לעצמה להיעלב או שהיא חייבת לתקוף חזרה אבל אני כבר עייף מידי מלכאוב ולהכאיב, אז אני מביט בה ואומר בשקט "זה לא משנה. זה הרי היה עליך. את יודעת שזה עליך. את חלק ממני. בכל דבר שאני כותב יש חלק ממך. לפעמים החלק הזה יהיה סמיך, כאילו שאני כותב אותו עם המיץ שנוטף מהכוס שלך במקום עם דיו ולפעמים דליל ולא מוחשי כמו תיאור של העיניים היפיפיות שלך אבל את תמיד תהי שם" היא בוהה בי, לא בטוחה מה אני מנסה לומר ולי נמאס להסתיר אז אני עונה לה הכי בפשטות שאני יכול "אני אוהב אותך ואני אומלל איתך, בגלל זה אנחנו לא יכולים להיות ביחד אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אותך. וזה לא אומר שאני יכול לא לכתוב אותך. במשך שנה שלמה את היית המוזה שלי. הסיבה היחידה שכתבתי. זה לא משהו שאני יכול למחוק בלי למחוק את עצמי. גם כשאני כותב סצנה של שני גברים יושבים ומדברים אז את המלצרית או האישה היפה ברקע או המחשבה בראש של אחד מהם. גם אם אני לא כותב את החלק הזה בסיפור הוא עדיין שם. את עדיין שם. אני לא יודע איך לכתוב בלעדייך".

היא מתיישבת על אחד הכיסאות החדשים שלה ונשענת אחורה. הפתיחות שלי תפסה אותה לא מוכנה והיא צריכה רגע להתעשת. אני הולך אליה ויורד על הברכיים לפניה, הקור של הרצפה חודר דרך המכנס, אני מניח את כפות הידיים שלי על הברכיים שלה, מגע של עור בעור הוא קסם. היא מסתכלת לי בעיניים ולא אומרת כלום.

היא יכולה לראות בתוך האישונים החומים שלי את כל שארית הסיפור: את הידיים שלי מפשקות את הרגליים שלה, את הלשון שלי מגששת אחר הדגדגן שלה דרך הבד הדק של התחתון, את כפות הידיים החזקות שלי מצמידות את הברכיים שלה לחזה, את השדיים הנהדרים שלה נמחצים תחת הלחץ המחוספס של החולצה, ואז את הידיים שלי מחברות את הידיים שלה סביב לברכיים שלה באחיזת צבת, היא יכולה לשמוע את הקול שלה מתחנן לעוד בזמן שאני מזיין אותה, היא יודעת שהיא תגמור הרבה לפני שאני ארשה לעצמי, אבל אני לא ממשיך את הסיפור הזה.

אני עוצם את העיניים לשנייה, קם על הרגליים והולך לכיוון הדלת. בני אדם לא צריכים לשכב עם אלים או עם מוזות, זה אף פעם לא נגמר טוב. אני עוצר ליד הדלת לרגע כי הידית כבדה מרוב זיכרונות ורגשות שאני משאיר מאחור "אני לא רושם שמות כי כל מה שאני כותב זה עליך. וזה תמיד היה עליך וזה תמיד יהיה עליך אבל..." אני נושם עמוק "...זה לא משנה". 

"מה אתה עושה?"

"אורז".

"אתה צוחק?"

"לא"

"לא היית פה שבועות ועכשיו אני רואה אותך רק כדי לשמוע שאתה אורז?"

אני מרים את העיניים ומסתכל עליה. הנוף החי הזה היה הרבה יותר קסום פעם. אולי זו אשמתי. אף אחד לא הכריח אותי. אני בחרתי את המושב הכי קרוב לבמה. אני החלטתי ללמוד איך לקשור את הקשרים ולראות כמה חזק אפשר למתוח לפני שנקרע, אני החלטתי לקנות את השוט וללמוד להשתמש בו עד שבאמת כואב. איך אני יכול להתפלא שעכשיו אני כאוב וקרוע?

אני מתיישב על המיטה ומחייך את החיוך העייף שהיא כבר מכירה. אלוהים, איך בא לי סיגריה. מישהי אמרה לי פעם שלעשן זה כמו בונדאג', מתישהו מבינים שזה חרא ואז מפסיקים. אבל אף פעם לא מפסיקים להתגעגע לחרא הזה. ואני? מה אני יודע... לא עישנתי עשר שנים ועדיין לפעמים אני מתגעגע לחרא ההוא.

היא מתיישבת לידי על המיטה. התמונות שעוברות לי בראש מהשנה האחרונה עפות לכל כיוון: לילות של זיעה, חבורות על הגוף, צלקות על הנפש. לרצות לגמור, לשכוח להתחיל. לרצות לחיות, לשכוח שאפשר בכלל למות.

"תספר לי" היא אומרת. "תספר לי את האמת, את הכל, לא משנה כמה זה כואב לך או לי ואני אטפל בך ואחר כך תזיין אותי. לא משנה מה תגיד לפני".
אני נושם ונושף עמוק ולאט. אני לא יכול להיפטר מהתיאטרליות המחורבנת הזו לא משנה כמה שאני רוצה לדבר לעניין. "זוכרת שאמרתי לך שהדבר הכי חשוב בשבילי בסשן זה להרגיש אותך? גם מבפנים וגם מבחוץ?" היא מהנהנת. לא עונה בקול. "אז זה התפתח. וזה... פנה נגדי... עכשיו אני מרגיש שאין לי בפנים את מה שאני מרגיש מבחוץ. אני... ריק כזה. החבלים הם רק חבלים. המיטה רק מיטה. אין לי את ההרגשה הזו שכל מה שאני עושה הוא בעל ערך בפני עצמו." אני מנער את הראש, "אין לי את הדחף הזה לכתוב על כל פעם שאנחנו עושים משהו חדש. לעזאזל, אין לי בכלל את הדחף לעשות משהו חדש. אולי מיציתי את זה. אולי זה מיצה אותי. או שאני רק צריך חופשה. להתרחק מפה. להתרחק מזה. להתחיל להרגיש משהו אחר. שיכאב. שירגש. אבל שיהיה משהו.".

"אני מבינה". היא לוחשת ומלטפת את הראש שלי בזמן בתוך הראש רק מהדהד: אל תבכה. אל תבכה. אל תבכה. אל תבכה. "אל תדאג" היא לוחשת, "אני אחזיר אותך לחיים". היא מניחה אותי על הגב ומסדרת את הידיים שלי לצד הגוף ומתיישבת מעלי. האצבעות שלה נוגעות במצח שלי ומלטפות מטה, סוגרות לי את העיניים. אני מסדיר את הנשימה בזמן שאני מרגיש את האצבעות שלה מרפרפות על פני הצוואר שלי. היא יורדת ממני ומסירה ממני את החולצה ולאחר רגע גם את המכנסיים. היא מתיישבת מעלי, הידיים שלה מלטפות אותי לאורך החזה והרגליים שלה לצידי, מצננות במגע את הידיים שלי. היא מביטה בי עם הרבה מאוד צער והבנה בעיניים. "אל תדאג" היא אומרת בקול הזה שאנשים שומרים לתינוקות או כלבלבים "אני אחזיר אותך".אני מביט לה בעיניים אבל לא מבין למה היא מתכוונת. היא מרימה את הידיים שלה מעל הראש ומחזיקה אותם ביחד. אני ממשיך להסתכל. היא צועקת צעקה ומורידה את הידיים ישר על החזה שלי, אני מנסה לעצור אותה אבל רק עכשיו אני שם לב שהיא שמה את הברכיים שלה על הידיים שלי. אני מנסה לצעוק, אני מנסה להזיז את עצמי לאיזה כיוון, המכה מרוקנת את הריאות שלי שולחת גלים של כאב לכל כיוון. אני נאנח ולרגע אין לי אויר. היא שוב מרימה את הידיים, "תנשום לעזאזל!" היא צועקת ונותנת לי עוד מכה, אני מנסה לנשום, מנסה לעשות את מה שהיא אומרת אבל אין לי אויר בגוף. המכה הבאה שלה שולחת עוד זרמים לכל הגוף שלי. אני מתנועע מצד לצד. אני נחנק. אני לא נושם. אני רואה אותה כפול. לא מרגיש את המשקל שלה. היא מרחפת מעלי והגוף שלי ממשיך לרעוד באלימות. אולי אני צורח. אולי אני לא יודע איך קוראים לי. אולי אני הדבר הזה שמרים אותה ואת כל העולם הצידה. זורק אותה על המיטה ומכופף אותה לכדור שלא יכול לזוז. קורע את הבגדים שלה מעליה. קורע אותה מעלי. קורע לגזרים כל מה שבדרך שלי. אני חומץ של מיציי קיבה וריר נוטף, אני מוות וחוסר נשימה, אני ראייה מטושטשת וצרחות חירשות, אני בדים נקרעים וחלקלקות של דם, אני זין זקור ושני גופים, אני חיכוך ותנועה, אני צרחות ואימה, אני שיכחון ואפלה, אני נשימות ואהבה, אני שמפו אגסים ועוגות גבינה, אני אדום ומילת ביטחון ואני נגמר לה בתוך הנשמה.
אני התרסקות בלי מעצורים ונשימה חלושה, אני דמעות מלוחות ותחושה של מגע, אני תינוק של אלף אהבות ולידה חדשה.

אני קם מעליה, מחכה שהרגליים שלי יפסיקו לרעוד וצועד לאט צעד אחר צעד לאחור עד שיש לי משהו להישען עליו. לוקח לי כמה דקות לשים עלי רק את המכנסיים. היא לא זזה על המיטה בזמן שאני מרים את המזוודה והולך לכיוון הדלת. רק עכשיו היא מתרוממת על המרפקים ומביטה לעברי. אני עומד מולה ליד הדלת אבל אני באלף מקומות שונים. אני פה לפני חודשים בפעם הראשונה שלנו, אני קשור לכורסא בסלון, אני ישן לצידך, אני מטפטף ממך על המיטה ממש עכשיו ואני מתגעגע אליך עד כאב, לפני שבוע. אני קר כמו אבן ואני חם כמו השמש ואני יבש כמו הדמעות שלי שהיו רטובות כמו הכוס שלך כשעוד צרחת לי לגמור בתוכך בלי שאני אשמע.

״אנחנו ניפגש שוב" היא אומרת, "כשתחזור. אתה תבוא שוב. לפה. אלי".

אני מביט בה בהפתעה ולראשונה מבין לא מבין מה זו באמת אהבה.

"כן" אני עונה.

והולך.

לפני
אני מפנה. מפנה את הניירות מהשולחן, מפנה את הכביסה מהחדר, מפנה את הכלים לכיור. אחר כך אני מוציא את הקופסה מהארון ואני מסדר. מסדר את הנרות על אדן החלון לאחר כך כשיהיה חשוך, מסדר את המיטה שתהיה מוצעת, מסדר את הרהיטים שיהיה לי חלל עבודה במרכז הסלון.

לרוב אני לא מתכנן קדימה יותר מידי. רק את סצנת הפתיחה. חבר מתודי במיוחד אמר לי פעם שאם הוא משקיע ארבע שעות בתכנון סשן, שלוש מתוכן יהיו על הסצנה הראשונה. אני מוציא את הקופסה מהארון ומוציא ממנה את כל הצעצועים ומניח על השולחן. אני מקפיד לנקות את מה שצריך לנקות, פלסטיק צובר הרבה אבק ומשטח לא חלק לא יגרום לתחושה שאני רוצה שהוא יגרום. אני בודק שהכול תקין. שהשרשראות לא הסתבכו אחת בשנייה, שרכיבי העור לא התקפלו או נקרעו, שכל חלקי העץ מחוזקים הייטב ואין סדקים. לדברים יש נטייה להתפרק, על אחת כמה וכמה תחת הנטל של זוגיות.

אני מניח כרית על הרצפה ומכסה אותה בעדינות במגבת. כדי שהזיעה לא תספג, כדי שהטפטוף המתוק לא ישאיר סימנים וכדי שאחר כך, עירומה ורועדת על גבי הכרית, לא יהיה לה קר.

אחרי
אני מתמוטט על הגב שלה. רועד ומתנשף. השרירים שלה קפואים במקום, כל כולה מקופלת על ארבע בתנוחה מהודקת של שרשראות מתוחות. אני נושם, מכניס ומוציא אויר כמו אוטומטון, נותן לעצמי להירגע, לחזור להיות בן אדם. אני מנסה לעלות חזרה מהתהום למרות שאני שוקל אלף קילו שנמשכים למרכז האדמה ומאיימים לגרור אותי למטה אבל היא השלד שלי, הדבר שתומך בי מבפנים ומחזיק אותי בצורת האדם הזו.

אני בקושי מרים את העפעפיים שלי. הגוף המיוזע שלה משקף את האור של הנרות מאדן החלון ואני נשאר ברגע ומרגיש אותי ממשיך למלא אותה. אני נושם עמוק את הריח של זיעה, זרע ועוד משהו עדין, ניחוח נדיף של וניל שממלא את החדר.

בסוף אני מתרומם מעליה. נסוג מהחום המנחם. נופל לאחור, מתיישב ומביט עליה מהנקודה שנחתתי עליה. היא לא יכולה לסובב את הראש. אני רואה אותי מטפטף ממנה, נוחת ברכות על המגבת. אני קם ומתחיל לסדר, מחזיר את הצעצועים מהרצפה לקופסה, מחזיר את הרהיטים למקום, מחזיר את החשיכה שהנרות מרחיקים.

בסוף, אני מוריד את הקולר והשרשראות, מניח אותם בצד כדי לשטוף אותם בבוקר ונשכב במיטה. היא מזדחלת לתוך השמיכה ומתכרבלת מסביב לרגל שלי באותה תנוחה שאומרת בשפה הפרטית שלנו "אני אוהבת אותך".

ארבעה כיסאות

אני מתהלך בדירה בתחושה המדויקת שבין סהרוריות לבהירות. אחרי רגע של מחשבה, לוקח את שני הכיסאות מהמטבח ומעמיד אותם במרכז הסלון. צועד שני צעדים לאחור ומסתכל. מסובב את הכיסאות ימינה. לא טוב. נמוך מידי. מחליף את שני הכיסאות של המטבח בשני הכיסאות מהסלון. גבוה מידי. לוקח עוד רגע לפני שהרעיון מתגבש לי בראש. אני לוקח את כל ארבעת הכיסאות ומעמיד אותם בריבוע. עכשיו משחק עם המרווח בין הכיסאות, מגדיל את המרחק ומקטין אותו. אחרי רגע נוסף של בהייה אני מסובב את כל הקונסטרוקציה לכיוון הקיר הריק. שני כיסאות עם משענת גבוהה ושניים ללא משענת בכלל מסודרים במלבן. מושלם.

ראי

הולך למטבח וחוזר עם כוס קפה. שותה. הולך במעגל מסביב לכיסאות. מניח את הספל החצי מלא על השולחן ומנסה להבין מה חסר. מדמיין את הגוף שלה. מנתח זוויות. מניח את הקפה על השולחן והולך לחדר השינה. חוזר אחרי רגע עם המראה הגדולה ותולה אותה על הקיר, מול הכיסאות. לוקח את הקפה ומתיישב על כל כיסא בנפרד כדי לראות בדיוק מה רואים מאיזה כיוון. זה לא זה. אני מנסה עוד כמה תנוחות. עוברות כמה דקות לפני שאני מבין איפה הייתה הטעות שלי. אני מוריד את הראי מהקיר ומניח אותו על הרצפה בין הכיסאות שישלים את הקומפוזיציה. מושלם.

על

אחרי שהיא מגיעה אני עוצר אותה ליד הדלת, צעד אחד אחרי שהיא נכנסה, אומר לה להתפשט ולוקח אותה לסלון. לאחר מכן אני מעמיד אותה על הברכיים על צמד הכיסאות הנמוכים, כל רגל על כיסא אחר. את הידיים שלה אני מפשק לצדדים ומניח כל אחת על המשענת של אחד משני הכיסאות הגבוהים. היא מונחת בדיוק במקום הנכון, דימוי מושלם של דמות מרחפת. עכשיו אני לוקח את החבל הסגול ומהדק. מהדק כל רגל לכיסא שלה, מהדק כל יד למשענת שהיא מונחת עליה. מקרקעה את דמות המלאכית מהדמיון שלי במציאות שלנו. מושלם.

סיפור

אני נעמד מאחוריה ונושם לתוכי את המראה המרהיב שלה. כל קימור של העכוז, כל השתרגות של שריר, כל נגיעה של נקודת חן. אני משחרר את האוויר מהריאות שלי בנשיפה איטית וארוכה של ריכוז. יש מולי מבנה עדין של קוביות דומינו ואני
נותן בעיטה קטנה בכיסא שעליו מונחת רגל שמאל שלה. סיבה ומסובב בשרשרת הכי ענוגה שיש: הבעיטה פוגעת, הכסא מתרחק, הרגל נגררת, השרירים נמתחים, הכוס נפער, הראש נופל, הפה נאנח, העיניים נפתחות ובוהות ישירות בכוס שלה שמשתקף מלמטה. היא מנסה להזיז את הרגליים והתחת שלה צונח אבל היד שלי כבר שם, מחזיקה אותה מהכוס, מאזנת אותה על פני התהום. אני מפסק את האצבעות ורואה את כל העומק שלה משתקף במראה. כף היד שלי נעה. רק אצבע אחת כל פעם. וזה מתחיל. לחלוחית שהופכת לרטיבות, נוזל דביק שהופך לטפטוף. כל טיפה נופלת ומתרסקת על המראה. מטשטשת את הנוף. אני אומר לה להסתכל אבל זה מביך אותה. אז אני תופס לה את הראש ומכוון אותו למטה והיא מסתכלת אבל מסיטה מבט כי היא עוד לא הבינה שאם היא לא תסתכל אז אני
בועט בכיסא השני. רגל ימין מתרחקת. מפסקת את שפתי הכוס שלה. מאזנת את התנוחה. אני מוריד טיפה את היד שמחזיקה אותה במקום והשרירים שלה מוחים על המאמץ. הרגליים שלה רועדות קצת ואני מחזיר את היד. מזכיר לה בנגיעה בלבד שאני הוא מה שמאזן אותה, בתנוחה הזו, בסשן הזה. בחיים האלה והיא מרכינה את ראשה. מביטה בעצמה מביטה בעצמה. מביטה בעצמה מביטה בי ומביטה. ואז היא מודה לי על כמה שאני טוב אליה בזמן שהאצבעות שלי חוקרות את החלל הפיזי בתוכה והיא מתנשמת. רוק נוזל מהשפתיים שלה ומתרסק על המראה. הנוזלים הופכים את התמונה דמוית הצילום לדמות אימפרסיוניסטית. האסתטיקה של ההתרחשות מחייבת אותי להוריד את המכנסיים בתנועה מהירה ועם יד אחת תחת כל פלח של התחת שלה אני נכנס לתוכה. הפעם כשאני אומר לה להסתכל היא מרכינה את הראש בקידה צייתנית ומביטה. אני מגביר את הקצב והאנחות הרושפות שלה מתגברות. שרירים מתאמצים לנוע קדימה ואחורה, אצבעות נאחזות בחוזקה סביב למשענות הכיסאות. נאבקות בחבלים המגבילים. עץ חורק על רצפת פרקט. היא צועקת ומבקשת רשות לגמור. אני ממשיך לזיין אותה ונותן לה להתחנן עד שהיא מצטרדת, עד שאני מוכן לגמור יחד איתה ואז, לפני שאני מרשה לה לגמור, אני מזהיר אותה שלא תעז להזיז את העיניים. היא צורחת תודות בזמן שהיא מקפיצה את האגן שלה לכל המרחק בין קצה החבל לקצה הזין שלי, כל הקיום שלה מוגבל בין שתי הנקודות האלה. הצעקות שלה ממלאות לי את האוזניים בזמן שאני מתנגש לתוכה כמו הים ומשחרר את כל כולי לתוכה כשהיא גושמת גשמי ברכה על כל נוף אהבתנו שמשתקף מלמטה. אני מביט מטה ורואה אותנו מרחפים באוויר, נוטפים על העולם, מחוברים ליצור אחד. מושלם.

יש לי עוד רשימה, רשימה של כל פעם שגמרת בחודש וחצי הראשונים שלנו ביחד. רישום של כל מגע שגרם לך לאבד שליטה, ציון לכל פעם שהצלחתי להשכיח ממך כל דבר מלבד את הרגע, זיכרון מכל אנחה כבושה שבאה לאחר התחינה הנואשת שלך לאישור. החל מהאורגזמה הבודדת בערב הראשון שלנו ועד לעשר בסשן החמישי שלנו.

כמו בין כל שתי נקודות קיצון, חווינו אין ספור נקודות ביניים בין נקודות האלפא והאומגה שלנו. שלשה מהירה של בוקר איטי, כשניסינו להספיק כמה שיותר אושר לפני שהיום מתחיל. חמש אורגזמות איטיות ומתוחות כשבחנתי אותך לקראת המבחן שלך לפי הסיפור המתוק מהמגזין או שבע נקודות האושר בערב שבסופו נשברת כל כך יפה לרסיסים ובכית על כולי מרוב רגש.

הפסקתי לרשום במאה ושש. מאה ושש אורגזמות לאורך ארבעים וחמישה ימים.

רציתי שתדעי. שתדעי שרשמתי, שאני עדיין רושם. שיש לי עוד הרבה רשימות. עשרות רשימות של אלפי פריטים שמרכיבים אותך ואותי ואת הזמן שלנו ביחד.

אני יודע שאני לא צריך את הרשימות האלה אבל לפעמים זה מקל את העומס הבלתי נסבל על הלב שלי כשאני מקטלג ומפרט. שייקספיר כבר כתב את זה יותר טוב ממני: " אני לא אהיה קְשת-לב עד כדי כך: אני אשאיר רְשימות-מְלאי שונוֹת של היופי שלי. הוא יקוּטְלג, וכל פָּריט וחלקיק יצוֹרף בְּתוֹר נִסְפּח לַצוואה שלי, למשל: שתי שפתיים, אדומות למדי; שתי עיניים, אפורות, כולל עפעפיים; אחד צוואר, אחד סנטר, וכולֵי וכולֵי. אתה נִשְלחְתָ הֵנה בתור שמאי שלי?". לא. אני לא נשלחתי הנה בתור השמאי שלך. אני לא פה להעריך הערכות שווי או לתאר תיאורי שווא.

היום כשהיית קשורה למיטה, מתפתלת ומתחננת, רוטטת וצועקת, תחת המגע שלי, ידעתי.

אני פה כדי שאת, עם כל איבר, אחרי כל נשימה, בכל תא בגוף שלך. ברגע שאני ארצה. תגמרי.

"יש לך פֶטיש לפַטִישִים?" הדיבל שאל שוב את אשתו המסמר והיא, במבט מצונף ונבוך, ניסתה להסביר לו שזה לא אומר שהיא לא אהבה אותו כל השנים האלו, להיפך, אלו היו השנים הטובות ביותר של חייה. הם עשו הרבה ביחד וכל מה שהוא עשה תמיד גרם לה להיות מאושרת אבל עכשיו, אחרי כל השנים האלה, היא מרשה לעצמה לגלות לו סוף סוף את הסוד שלה, את התשוקה הסודית הזו.
ברור שהוא לא לקח את זה טוב. למען האמת, היה לו קשה מאוד לקבל את זה. זה לא משהו שהוא אי פעם בכלל חשב עליו. הם מדברים על זה כל הלילה. הם בוכים ביחד. הוא מרגיש נבגד והיא מרגישה מושפלת. אבל הם ביחד כבר הרבה שנים, כל אחד מהם כבר יודע איך השני חושב והם כבר עברו כמה משברים בחיים האלה. אז הוא מנסה להישאר זקוף והיא מנסה להבין את הכאב שלו. בסוף הלילה, ממש לפני עלות השחר הם נכנסים למיטה מחובקים. אחד בתוך השני. כמו פעם.

במשך ימים שלמים הם לא יזכירו את זה. יתנהגו כאילו כלום לא השתנה. כי הם כבר בוגרים מספיק להבין שסדקים זה משהו שצריך להתמלא לפני שאפשר לצבוע מעליהם. מידי פעם היא תתפוס אותו בוהה בחלל האוויר והוא לפעמים יביט בה מהצד ויתהה על מה היא חושבת עכשיו. אבל הם לאט לאט יגשרו מעל הפערים שנוצרו ביניהם. ינסו לחבר את החלקים של החיים שלהם מחדש, סך הכול זה הדבר שהם הכי טובים בו, להחזיק דברים ביחד.

ביום הייצור שלה, אחרי החגיגות, הם יחזרו הביתה והוא ישכיב אותה על המיטה ויחבוק אותה. אחרי כמה דקות יהיה צלצול בדלת. הוא יקום לענות לצלצול ואז יחזור לחדר השינה עם פטיש. היא לא תדע מה לומר והיא לא תדע מאיפה הפטיש הגיע והיא תבין עכשיו שזה לא משנה. וזה לא ישנה אף פעם, כי האהבה שלהם יותר גדולה מהאנוכיות של כל אחד מהם. הם ימשיכו להחזיק ידיים לכל אורך הזמן ומדי פעם היא תביט בעיניו של בעלה האוהב בזמן שהפטיש ידפוק לה את הצורה.

רשימה של כל מכתב ששלחת לי, תזכורת על כל מייל מתקתק, רישום של כל הודעת סמס, קיטלוג של כל פתק עם מילות אהבה שהותרת על הכרית, תיעוד של כל פריש לבוש חושני ששכחת אצלי מאז הפעם הראשונה שהיית פה, ציון עבור כל זכר של ריח או טעם שטבעת בנשמתי.

על מנת שאני אוכל לחשב במדויק, בכל פעם שאת מזכירה כבדרך אגב את שמו, כמה זמן ייקח לי למחות כל זכר שלך מחיי.

מאת ג'ראלד דיור ומילה ברגר.

חנות השוקולדים. זהב מלוכלך של האחד הוא פח הסוכרת של האחר. אני מאריכה בכוונה נואשת את רגע ההתלבטות, בסופו של דבר הגענו לכאן בשביל לבחור, וכרגע כל האפשרויות עוד פתוחות. מתי החלפנו את שמעיה ואבטליון באדון שוקו וחבר שלו, אדון שוקו אחר. הגשם שבחוץ הוא צליל ההתחבטות שבפנים; אתה נזכר בכל מה שאתה אוהב, ומסייג. כשאתה מסתייג מהסייגים זה רק מרחיק אותך יותר ויותר מלהיות קרוב אל התוחלת. "אני לא אוהב שקדים, אבל שקדים קלויים יכולים גם להפתיע. אני אוהב מרציפן, אבל רק כשהוא בהופעת יחיד". אני סופרת את ההיגיון המתמטי שלך בלב. ופתאום אתה מחליט להיות מעשי, ואתה גמור ויודע שהמעשיות הזאת שלך תסגור את הגולל ותחתום את הגלגולים המענגים האלה שמריירים לך את הלוע, את החיך ואת התאווה מקץ כל כך הרבה טעימות. אתה קצת כמוני, חושב מקודקוד הלב. מעמקי האמצע ונוטה מעט שמאלה.

אז אני מפנה את המבט שלי מהמבחר המבלבל שלפני ומסתכל עליך. "זה יכול להיות מעניין" אני חושב לעצמי, "לבחון את הביישנות שלה, בסיטואציה שיכולה כל כך בקלות להיות אמיתית בסביבה דמיונית". אז אני נותן לחיוך שלי לצאת מהראש ותוהה כמה מפורש אני הולך לעשות את זה בזמן שאני אומר "כל אחד בוחר שני כדורים בשביל השני, אז מה את רוצה להכניס לפה שלי?"

אני חושבת על כמה ענייה אני מגיעה להחלטה הזאת שאני צריכה להחליט בשבילך, ובאמצעותה גם להתחבב עליך. רחמנא לצלן. שוקולד אף פעם לא היה מושאי הישיר של בלוטות הטעם. אנחנו, פלנגת החושים המתורבתים, מתמקדות בטעמים שמטגנים אותנו הביתה. אני והן מתמקדות בקובה, במרק, בכוס קפה, בגלידה. שוקולד כשהוא נמצא שם אז הוא נמצא. אני לא מתגעגעת אליו כי אני יודעת מראש שהוא בלתי אפשרי. החיוך שלך מביך אותי, אני צריכה גם להתייחס אליו וגם להתייחס למה שביקשת בו זמנית. האם יש לי מספיק יכולת וגמישות גם להימתחות החיוך וגם להימתחות המענה? אני משחקת בקצוות הצעיף שלי, הוא מחמם אותי יותר מדי וגם הוא מעיק עליי, ולפחות אותו אני יכולה להוריד ממני. החיוך שלך נעים לי, הייתי מחבקת אותו סביבי. בא לי שילפף אותי ושאף רוח לא תוכל להתירו. יש רוח בחוץ. ברק. אני מנסה לשלות טעמי שוקולדים אהובים ממאגר זיכרונות הבליסה שלי של כל הבונבוניירות לחגים, אבל שוב ושוב מצליחה להיזכר רק בטבליות המרובעות של שוקולד פרה בטעמים הקלאסיים שכאן אינם. "פרלין אחד עם פיסטוק, ואחד עם חלווה" אני מחליטה עבורך. אחר כך אני יודעת שתבקש ממני תירוץ מדוע לא הייתי יצירתית עבורך. אבל אני רק אשאל אם היה לך טעים. ואתה תגיד שכן, היה טעים- טעים, אבל לא מקורי. "פיסטוק אחד וחלווה אחד לאדון. ומה לגברת?"

פיסטוק וחלווה. שני הטעמים היחידים שיכלתי לומר ששנאתי כשהייתי ילד ואני אוהב כמבוגר. היום אני מעדיף אותם יותר בגלידה מאשר בשוקולד. הבעיה שאני תמיד נתקל בה בחנויות שוקולד היא שאי אפשר לטעום. לא כמו בגלידריות. בגלידריות תמיד אפשר לטעום, בגלידריות אני הכי נהנה: תביא לי מהסניקרס, וגם לטעום מהאגסים ביין ואולי גם טעימה מהשוקולד תפוז. אני אוהב שילובים. אני אוהב להפתיע את בלוטות הטעם שלי.
"כן אדוני?" הקול של המוכר תופס אותי בהפתעה, מזכיר לי שאנחנו עוד פה במציאות שיצרנו לעצמנו בתוך הדמיון המשותף הזה.
אני מביט לעברך, שיט, שכחתי לחייך, אסור לשכוח לחייך בדייט, אבל את עסוקה עם הצעיף שלך ולא שמה לב. בכלל נראה שאת רחוקה, שבויה בהדהוד של הברק שחלף בחוץ במקום בפנים.
"ומה תרצה בשביל הגברת, אדוני?"
אני מחליט לרמות, גם ככה כל החיים שלי אני חיי עם שלוש קירות במקום ארבע.
"לגברת אני אקח גלידה מהחנות ליד, כדור של גלידת עוגת גבינה ו...", אני אף פעם לא יכול לא לחייך כשאני מזמין את זה "וכדור של וניל עם פצפוצים".
המוכר נראה מאוד מבולבל, אני מחליט להקל עליו "את שני הפרלינים שהזמנו אתה יכול לארוז לקחת".
אני אוחז ביד שלך מאוד בעדינות, לראות אם את מתנגדת לפני שאני מושך אותך אחרי לסניף של וניליה.

מצחיקים אותי משחקי היוקרה האלה בחנויות המובחרות, בבוטיקים. המשחקים החגיגיים האלה באריזות, בגינונים, באופן התשלום. זאת חווית קנייה שונה מאוד מהשווקים שפוטרים אותי מלהתמהמה. כשאני נכנסת למפתן מפואר מדי הידיים שלי קמוצות, מזכירות לי את כל השאלות הגדולות ששאלתי את עצמי בילדותי- איך תיראנה השמלות שלי לכשאגדל ולכשארזה. בדמיוני תמיד הייתי אישה מוצלחת ורזה. זה איכשהו יקרה, אמרתי לעצמי והמשכתי לדמיין בשצף. לו הייתי מתרכזת לדמיין את הדרך ולא את המשאלה אולי הייתי גם הפייה שמגשימה תקוות ולא רק האישה שאין לה אף שמלה אחת בארון. היכולת שלי להיות נאהבת מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. כאילו הצלחתי לפצח קוד אניגמאטי, כאילו הייתי ברבור באגם וצ'ייקובסקי היה זורק עליי אגוזים לפצחם. כשמדברים עליי בגוף שלישי משהו מזדקר בי. הגב הקמור של האגו הוא חתול פרוותי שליטופים רמים מצליחים להשקיט אותו. אתה מדבר עליי עם המוכר, גם ככה הייתי סקרנית מה תבחר בשבילי. אתה משחק איתו משחק חגיגי. מהמשחקים האלה שמצחיקים אותי. אתה שוב עושה את הדברים האלה שרק אתה עושה, לו היית יודע שיש לי בבית רשימה סודית תחת הכותרת "דברים שאני אוהבת אצלך" כדי להוכיח לעצמי שגם אם אנסה לדגום אותך להברות ולאותיות- גם אז, תהיה לא שגרתי. הידיים שלי קמוצות וקרות ומשחקות במה שהן יכולות. אתה אוחז בידי, מאוד בעדינות, מאוד ב- הדבר הזה, נו, חום. מאוד בחום. יש לך אחיזה שעוטפים איתה גוזלים קפואים. הבטחת למוכר השוקולד שתאכיל אותי בטעמים חלביים. מעניין אם תממש את הבטחתך מול המוכרת של וניליה. אחריך אני הולכת למרות שאכפת לי מהשלוליות. בבית תייבש אותי, וייחם לי.

אני מחליט לדלג מעל הוניליה, מושך אותך איתי עוד בלוק עד לסיציליאנית ממש מעבר לכיכר והכיכר כולה מלאה בשלוליות שאני לא רואה. אני לא אוהב את כיכר רבין. יותר מידי זיכרונות. יש הרבה יותר טעמים בסיציליאנית, אני מתרץ לעצמי אבל אני לא אומר את זה לך. ככה זה, אין לי מצבי ביניים. או שאני מוביל או שאני מובל. כשאני כותב בפרופיל שלי שאני מתחלף, אני לא מתכוון שלפעמים אני נהנה מלשלוט ולפעמים אני נהנה מלהישלט. אני מתכוון שאין לי נקודת קיום בין שתי נקודות הקיצון האלו. איבדתי את עצמי במחשבות. כי כנות זה כואב. ועכשיו כואב לי. אבל אפשר לחפות על זה, אז אני מחייך, ופותח את הדלת ביותר מידי אלגנטיות לפניך, כי הרבה יותר קל לי להיכנס לתפקיד מאשר לצאת מדעתי.
אני רואה טעם חדש במזנון שלהם, השלט הוא בשפה שאני לא מכיר. אני מזמין לך אותו לפני שאני חושב. רק בכדור השני אני נזכר שאני כבר מחויב לטעמים, אז אני מזמין וניל עם פצפוצים, כי לא משנה מה זה הטעם שאני הכי אוהב. כי הפצפוצים תמיד מפתיעים אותי. כי לא הכול חייב להיות אותו הדבר.
אני נותן לך את הגלידה. רק עכשיו אני מבין שקצת התעלמתי ממך בדקות האחרונות ואני רוצה להתנצל אבל נמאס לי להתנצל. אז אני נותן לך את הגלידה ושותק. כנות זה הרבה יותר קל בכתב. אני שם לב שהשארתי את הדלת של המקום פתוחה ותוהה אם בגלל זה כל כך קר.

כנות הרבה יותר קלה בכתב. או בשתיקה. כאילו שקול וטונציה בוראים עולם אחר לגמרי מכנות נאמרת. ואנחנו מפחדים לברוא עולמות על ידי אמירה. מיתרי קול פורטים על מיתרי רגש וזה פלונטר קקופוני. וגם, העצלנות. אוי, ההיא. כן. בגללה איחרתי לפגישה שלנו. התעצלתי להתקלח וכשכבר נזכרתי עשיתי את זה מאוחר מדי וארוך מדי וקרצפתי מדי. אומרים שחורף. אני לא אוהבת חורף. חברים ישראלים שמבקרים מחוץ לגבולות הארץ משתפים בתמונות חורף אמיתי, כמו שערוץ הולמרק מציג. כמו שמציגות גלויות. הם כותבים "שלג!" על התמונה ושולחים אותה. אני לא מבינה מה עושה שם סימן קריאה. צריך להיות שם סימן כריעה, מצוקה, מתח. אנחנו מדלגים ברחובות התל אביביים, שהם הנוף היפה ביותר להידוס על עקבים ולפרפור אביב. אנחנו בעונה הלא נכונה בעיר הנכונה ואנחנו מתכנים לנו תוכניות ריר. לאן אתה לוקח אותי. לא יודעת. אתה מפתיע אותי שוב. הנה, גם זה יכנס לרשימה ההיא שסיפרתי לך עליה מקודם. הייתי רוצה לדעת מה אתה חושב. הייתי רוצה לדעת מה תחשוב. הייתי רוצה לשתול מרגל במערכת העצבים שלך. הייתי והייתי, אבל עכשיו אני בהווייתי בוטחת בך. אני בוטחת בך. יש בך משהו שבגללו יצאתי החוצה מהמחילה העכברית שלי אל העולם וכשרקדתי את ריקוד ההתכוננות מול המראה שווידא שהשיער במקום והאיפור במקום והחולצה יושבת נחמד- הרשיתי לעצמי לעפעף פעמיים ובין עפעוף אחד לשני השקתי ריסים ועצמתי עיניים וחקקתי בצעד היציאה שלי מהבית עם עקב הנעל שאני הולכת ליהנות היום. מתחשק לי בסיציליאנית את גלידת התאנים אבל אני שותקת. לא מרמזת לך. מעט מתכרכמת, מבטיחה לעצמי פיצוי בפעם הבאה. לא, אני לא צריכה באמת פיצוי. טוב לי ככה. אנחנו הולכים עם השלל שלנו ומנשנשים. כל ביס, כל לק מקבל זום אין של ארוטיקה. יכולנו לצלם את מה שמתפקע בנו כשאנו אוכלים, ולכתוב על התמונה "!". סימן קריאה.

אין לתל אביב באמת אביב, זו "עיר של קיץ וחורף בלי אביב ובלי סתיו" אבל לא צריך לנתח יותר מידי כשמצטטים שירה. אני אוהב את החורף פה. אני אוהב שהגשם יורד ויש לי את כל הרחוב רק לעצמי.
אני מוביל אותך לגינה הקטנה שמאחורי בניין העירייה. כי ירוק של דשא ועצים עושה לי טוב למרות שאני תמיד מרגיש יותר בטוח בעיר. המקום ריק כמו שהוא תמיד, אני כבר מזמן מרגיש את הקצב של העיר הזאת ואני יודע מה הדבר הבא שהיא מתכננת לי. הספסלים רטובים והאפרוריות זולגת לכל עבר אבל אני לא שם לב אליה. אני עסוק בלהעמיד פנים שאני לא מביט מידי פעם בהידוס של התחת שלך כשאני נותן לך ללכת לפני בשביל, אני עסוק בלהביט הצידה כדי שלא תבחיני שאני בוהה בדרך שהחולצה שלך יושבת עליך, באופן שבו הרטיבות שבאוויר מצמידה אותה לגוף שלך, ויותר מכל אני מתנהג כאילו שאני לא מתגרה מהדרך שאת מלקקת את הגלידה. לא מעיר אף הערה על ליקוקים או הכנסת דברים לפה. מסתיר הכל. לא חושב אפילו על לכופף אותך על הספסל ולסמוך על הגשם שיספק לנו פרטיות. לא מפנטז על המגע של החזה שלך ביד שלי.
עדיין לא.


קר לי, ואני מתה לסחוב אותך לאיזה מקום מהוגן שמספק ארבעה קירות שבהם לא אהיה כל כך פרוצה כפי שאני עכשיו לקור הזה. הוא עושה בי מה שאני רוצה, הקור הזה, החבר שלך. עשיתם יד אחת מולי, וביד השנייה עשיתם דברים אחרים. תעשו. אני מצטננת בקלות. מזל שיש לי טישו בכיסים, זה טוב גם בשביל למחות ליקוק שהתפספס על השפתיים. לפעמים אתה מאט את הליכתך אבל לא מסמן לי לשנות את הקצב שלי, ואני ממשיכה ללכת כרגיל. גם ככה אתה והיציבה הבוטחת שלך וחוכמת הדרך, גם ככה תשיג אותי. אין אנשים ואין כלבים בגינה האחורית, ועדיין אני מרגישה אלפי זוגות עיניים ננעצות לי בגב. זה כואב. הלוואי והייתי קלילה יותר, הלוואי והייתי מאולחשת, הלוואי ובמקום לחשוב הייתי מנתרת מהרפתקה להרפתקה. כמו נחליאלי שלא יודע להספיק את הכול בפעמים בודדות. בוא נלך הביתה, נתחרדן על הספה בסלון, נדליק מפזר חום, תעסה לי את הרגליים, תעיף ממני שאריות של בוץ יבש וגשם רטוב ואני אוכל לעצום עיניים ולחבק ספל קפה בשתי כפות. אבל כנראה שלא נלך הביתה. עדיין לא.

זה משחק? זה ריקוד? זה אחד מאותם דברים שכבר קיבלו כל כך הרבה מטאפורות שאפשר להגיד עליהם הכול ואפשר להגיד עליהם כלום וכולם יבינו למה התכוונת. אנחנו גבר ואישה, על כל המשתמע מכך. זה אמור כבר לספר על הריגוש, הסקרנות, התשוקה. זה מרמז על הניגודים, הרצונות השונים, מחרבי התמרון השונים. זה מציע את הרעיון של מתח מיני שנבנה לקראת פריקה, זה מדגיש את האינטימיות הנוצרת ומחברת וכמובן, מפרידה. זה אלף ואחד דברים שמתחבאים בתוך ההגדרה הפשוטה הזו: "אנחנו גבר ואישה".
אבל כל הידוע נותן הרבה קרקע פורייה לדברים חדשים. לרעיונות שלא נוסחו ותהיות שלא נוסו.
כן, בהחלט הגיע הזמן לנענע את הסירה.

אני נעצר ומביט לתוך עינייך. נותן לאחיזה שלי להיחלש אבל לא להיעזב. נותן לך להוביל.
אני נושם עמוק ונותן למבט שלי להזדגג. נותן לך את כולי.
בלי עכבות, בלי אותיות קטנות,
רק כדי לראות
מה תעשי
איתי.

"האותיות... הן אורות עליונים וגם כן הגוויל הלבן המקיף את האותיות בחינת אורות מקיפים, שגם אלו הגווילים הלבנים הם אותיות, רק הן נעלמות, מבחינת אור מקיף. ומי שיודע לכוון סוד אור המקיף וההן האותיות הנעלמות הוא יכול לכל"*. זה מה שהרווחים הנפערים תוך כוונה שלך הזכירו לי. אני מניחה שלו הייתי נאמנה לזיקים האותנטיים שלי הייתי חותמת בשמי, במספר הטלפון שלי ומזמינה אותך לישיבת גלידת חורף.

לא הכול שחור ולבן.
ולא חייבים להיות אוטומטיים עם שם ומספר טלפון.
שמות ומספרי טלפון הם מאיימים מטבעם.
אפשר לקבוע פה בינינו.
מקום וזמן וגלידרייה.
ללבוש מעיל צבעוני או צעיף אדום.
כדי לזהות אחד את השני.
ולשבת. ולאכול גלידה.
וכן. גם בחורף.


*( יעיש, חיים הזז)