"יש לך פֶטיש לפַטִישִים?" הדיבל שאל שוב את אשתו המסמר והיא, במבט מצונף ונבוך, ניסתה להסביר לו שזה לא אומר שהיא לא אהבה אותו כל השנים האלו, להיפך, אלו היו השנים הטובות ביותר של חייה. הם עשו הרבה ביחד וכל מה שהוא עשה תמיד גרם לה להיות מאושרת אבל עכשיו, אחרי כל השנים האלה, היא מרשה לעצמה לגלות לו סוף סוף את הסוד שלה, את התשוקה הסודית הזו.
ברור שהוא לא לקח את זה טוב. למען האמת, היה לו קשה מאוד לקבל את זה. זה לא משהו שהוא אי פעם בכלל חשב עליו. הם מדברים על זה כל הלילה. הם בוכים ביחד. הוא מרגיש נבגד והיא מרגישה מושפלת. אבל הם ביחד כבר הרבה שנים, כל אחד מהם כבר יודע איך השני חושב והם כבר עברו כמה משברים בחיים האלה. אז הוא מנסה להישאר זקוף והיא מנסה להבין את הכאב שלו. בסוף הלילה, ממש לפני עלות השחר הם נכנסים למיטה מחובקים. אחד בתוך השני. כמו פעם.
במשך ימים שלמים הם לא יזכירו את זה. יתנהגו כאילו כלום לא השתנה. כי הם כבר בוגרים מספיק להבין שסדקים זה משהו שצריך להתמלא לפני שאפשר לצבוע מעליהם. מידי פעם היא תתפוס אותו בוהה בחלל האוויר והוא לפעמים יביט בה מהצד ויתהה על מה היא חושבת עכשיו. אבל הם לאט לאט יגשרו מעל הפערים שנוצרו ביניהם. ינסו לחבר את החלקים של החיים שלהם מחדש, סך הכול זה הדבר שהם הכי טובים בו, להחזיק דברים ביחד.
ביום הייצור שלה, אחרי החגיגות, הם יחזרו הביתה והוא ישכיב אותה על המיטה ויחבוק אותה. אחרי כמה דקות יהיה צלצול בדלת. הוא יקום לענות לצלצול ואז יחזור לחדר השינה עם פטיש. היא לא תדע מה לומר והיא לא תדע מאיפה הפטיש הגיע והיא תבין עכשיו שזה לא משנה. וזה לא ישנה אף פעם, כי האהבה שלהם יותר גדולה מהאנוכיות של כל אחד מהם. הם ימשיכו להחזיק ידיים לכל אורך הזמן ומדי פעם היא תביט בעיניו של בעלה האוהב בזמן שהפטיש ידפוק לה את הצורה.
לפני 12 שנים. 26 באפריל 2012 בשעה 19:04
