וניל עם פיצפוצים

מאת ג'ראלד דיור ומילה ברגר.

חנות השוקולדים. זהב מלוכלך של האחד הוא פח הסוכרת של האחר. אני מאריכה בכוונה נואשת את רגע ההתלבטות, בסופו של דבר הגענו לכאן בשביל לבחור, וכרגע כל האפשרויות עוד פתוחות. מתי החלפנו את שמעיה ואבטליון באדון שוקו וחבר שלו, אדון שוקו אחר. הגשם שבחוץ הוא צליל ההתחבטות שבפנים; אתה נזכר בכל מה שאתה אוהב, ומסייג. כשאתה מסתייג מהסייגים זה רק מרחיק אותך יותר ויותר מלהיות קרוב אל התוחלת. "אני לא אוהב שקדים, אבל שקדים קלויים יכולים גם להפתיע. אני אוהב מרציפן, אבל רק כשהוא בהופעת יחיד". אני סופרת את ההיגיון המתמטי שלך בלב. ופתאום אתה מחליט להיות מעשי, ואתה גמור ויודע שהמעשיות הזאת שלך תסגור את הגולל ותחתום את הגלגולים המענגים האלה שמריירים לך את הלוע, את החיך ואת התאווה מקץ כל כך הרבה טעימות. אתה קצת כמוני, חושב מקודקוד הלב. מעמקי האמצע ונוטה מעט שמאלה.

אז אני מפנה את המבט שלי מהמבחר המבלבל שלפני ומסתכל עליך. "זה יכול להיות מעניין" אני חושב לעצמי, "לבחון את הביישנות שלה, בסיטואציה שיכולה כל כך בקלות להיות אמיתית בסביבה דמיונית". אז אני נותן לחיוך שלי לצאת מהראש ותוהה כמה מפורש אני הולך לעשות את זה בזמן שאני אומר "כל אחד בוחר שני כדורים בשביל השני, אז מה את רוצה להכניס לפה שלי?"

אני חושבת על כמה ענייה אני מגיעה להחלטה הזאת שאני צריכה להחליט בשבילך, ובאמצעותה גם להתחבב עליך. רחמנא לצלן. שוקולד אף פעם לא היה מושאי הישיר של בלוטות הטעם. אנחנו, פלנגת החושים המתורבתים, מתמקדות בטעמים שמטגנים אותנו הביתה. אני והן מתמקדות בקובה, במרק, בכוס קפה, בגלידה. שוקולד כשהוא נמצא שם אז הוא נמצא. אני לא מתגעגעת אליו כי אני יודעת מראש שהוא בלתי אפשרי. החיוך שלך מביך אותי, אני צריכה גם להתייחס אליו וגם להתייחס למה שביקשת בו זמנית. האם יש לי מספיק יכולת וגמישות גם להימתחות החיוך וגם להימתחות המענה? אני משחקת בקצוות הצעיף שלי, הוא מחמם אותי יותר מדי וגם הוא מעיק עליי, ולפחות אותו אני יכולה להוריד ממני. החיוך שלך נעים לי, הייתי מחבקת אותו סביבי. בא לי שילפף אותי ושאף רוח לא תוכל להתירו. יש רוח בחוץ. ברק. אני מנסה לשלות טעמי שוקולדים אהובים ממאגר זיכרונות הבליסה שלי של כל הבונבוניירות לחגים, אבל שוב ושוב מצליחה להיזכר רק בטבליות המרובעות של שוקולד פרה בטעמים הקלאסיים שכאן אינם. "פרלין אחד עם פיסטוק, ואחד עם חלווה" אני מחליטה עבורך. אחר כך אני יודעת שתבקש ממני תירוץ מדוע לא הייתי יצירתית עבורך. אבל אני רק אשאל אם היה לך טעים. ואתה תגיד שכן, היה טעים- טעים, אבל לא מקורי. "פיסטוק אחד וחלווה אחד לאדון. ומה לגברת?"

פיסטוק וחלווה. שני הטעמים היחידים שיכלתי לומר ששנאתי כשהייתי ילד ואני אוהב כמבוגר. היום אני מעדיף אותם יותר בגלידה מאשר בשוקולד. הבעיה שאני תמיד נתקל בה בחנויות שוקולד היא שאי אפשר לטעום. לא כמו בגלידריות. בגלידריות תמיד אפשר לטעום, בגלידריות אני הכי נהנה: תביא לי מהסניקרס, וגם לטעום מהאגסים ביין ואולי גם טעימה מהשוקולד תפוז. אני אוהב שילובים. אני אוהב להפתיע את בלוטות הטעם שלי.
"כן אדוני?" הקול של המוכר תופס אותי בהפתעה, מזכיר לי שאנחנו עוד פה במציאות שיצרנו לעצמנו בתוך הדמיון המשותף הזה.
אני מביט לעברך, שיט, שכחתי לחייך, אסור לשכוח לחייך בדייט, אבל את עסוקה עם הצעיף שלך ולא שמה לב. בכלל נראה שאת רחוקה, שבויה בהדהוד של הברק שחלף בחוץ במקום בפנים.
"ומה תרצה בשביל הגברת, אדוני?"
אני מחליט לרמות, גם ככה כל החיים שלי אני חיי עם שלוש קירות במקום ארבע.
"לגברת אני אקח גלידה מהחנות ליד, כדור של גלידת עוגת גבינה ו...", אני אף פעם לא יכול לא לחייך כשאני מזמין את זה "וכדור של וניל עם פצפוצים".
המוכר נראה מאוד מבולבל, אני מחליט להקל עליו "את שני הפרלינים שהזמנו אתה יכול לארוז לקחת".
אני אוחז ביד שלך מאוד בעדינות, לראות אם את מתנגדת לפני שאני מושך אותך אחרי לסניף של וניליה.

מצחיקים אותי משחקי היוקרה האלה בחנויות המובחרות, בבוטיקים. המשחקים החגיגיים האלה באריזות, בגינונים, באופן התשלום. זאת חווית קנייה שונה מאוד מהשווקים שפוטרים אותי מלהתמהמה. כשאני נכנסת למפתן מפואר מדי הידיים שלי קמוצות, מזכירות לי את כל השאלות הגדולות ששאלתי את עצמי בילדותי- איך תיראנה השמלות שלי לכשאגדל ולכשארזה. בדמיוני תמיד הייתי אישה מוצלחת ורזה. זה איכשהו יקרה, אמרתי לעצמי והמשכתי לדמיין בשצף. לו הייתי מתרכזת לדמיין את הדרך ולא את המשאלה אולי הייתי גם הפייה שמגשימה תקוות ולא רק האישה שאין לה אף שמלה אחת בארון. היכולת שלי להיות נאהבת מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. כאילו הצלחתי לפצח קוד אניגמאטי, כאילו הייתי ברבור באגם וצ'ייקובסקי היה זורק עליי אגוזים לפצחם. כשמדברים עליי בגוף שלישי משהו מזדקר בי. הגב הקמור של האגו הוא חתול פרוותי שליטופים רמים מצליחים להשקיט אותו. אתה מדבר עליי עם המוכר, גם ככה הייתי סקרנית מה תבחר בשבילי. אתה משחק איתו משחק חגיגי. מהמשחקים האלה שמצחיקים אותי. אתה שוב עושה את הדברים האלה שרק אתה עושה, לו היית יודע שיש לי בבית רשימה סודית תחת הכותרת "דברים שאני אוהבת אצלך" כדי להוכיח לעצמי שגם אם אנסה לדגום אותך להברות ולאותיות- גם אז, תהיה לא שגרתי. הידיים שלי קמוצות וקרות ומשחקות במה שהן יכולות. אתה אוחז בידי, מאוד בעדינות, מאוד ב- הדבר הזה, נו, חום. מאוד בחום. יש לך אחיזה שעוטפים איתה גוזלים קפואים. הבטחת למוכר השוקולד שתאכיל אותי בטעמים חלביים. מעניין אם תממש את הבטחתך מול המוכרת של וניליה. אחריך אני הולכת למרות שאכפת לי מהשלוליות. בבית תייבש אותי, וייחם לי.

אני מחליט לדלג מעל הוניליה, מושך אותך איתי עוד בלוק עד לסיציליאנית ממש מעבר לכיכר והכיכר כולה מלאה בשלוליות שאני לא רואה. אני לא אוהב את כיכר רבין. יותר מידי זיכרונות. יש הרבה יותר טעמים בסיציליאנית, אני מתרץ לעצמי אבל אני לא אומר את זה לך. ככה זה, אין לי מצבי ביניים. או שאני מוביל או שאני מובל. כשאני כותב בפרופיל שלי שאני מתחלף, אני לא מתכוון שלפעמים אני נהנה מלשלוט ולפעמים אני נהנה מלהישלט. אני מתכוון שאין לי נקודת קיום בין שתי נקודות הקיצון האלו. איבדתי את עצמי במחשבות. כי כנות זה כואב. ועכשיו כואב לי. אבל אפשר לחפות על זה, אז אני מחייך, ופותח את הדלת ביותר מידי אלגנטיות לפניך, כי הרבה יותר קל לי להיכנס לתפקיד מאשר לצאת מדעתי.
אני רואה טעם חדש במזנון שלהם, השלט הוא בשפה שאני לא מכיר. אני מזמין לך אותו לפני שאני חושב. רק בכדור השני אני נזכר שאני כבר מחויב לטעמים, אז אני מזמין וניל עם פצפוצים, כי לא משנה מה זה הטעם שאני הכי אוהב. כי הפצפוצים תמיד מפתיעים אותי. כי לא הכול חייב להיות אותו הדבר.
אני נותן לך את הגלידה. רק עכשיו אני מבין שקצת התעלמתי ממך בדקות האחרונות ואני רוצה להתנצל אבל נמאס לי להתנצל. אז אני נותן לך את הגלידה ושותק. כנות זה הרבה יותר קל בכתב. אני שם לב שהשארתי את הדלת של המקום פתוחה ותוהה אם בגלל זה כל כך קר.

כנות הרבה יותר קלה בכתב. או בשתיקה. כאילו שקול וטונציה בוראים עולם אחר לגמרי מכנות נאמרת. ואנחנו מפחדים לברוא עולמות על ידי אמירה. מיתרי קול פורטים על מיתרי רגש וזה פלונטר קקופוני. וגם, העצלנות. אוי, ההיא. כן. בגללה איחרתי לפגישה שלנו. התעצלתי להתקלח וכשכבר נזכרתי עשיתי את זה מאוחר מדי וארוך מדי וקרצפתי מדי. אומרים שחורף. אני לא אוהבת חורף. חברים ישראלים שמבקרים מחוץ לגבולות הארץ משתפים בתמונות חורף אמיתי, כמו שערוץ הולמרק מציג. כמו שמציגות גלויות. הם כותבים "שלג!" על התמונה ושולחים אותה. אני לא מבינה מה עושה שם סימן קריאה. צריך להיות שם סימן כריעה, מצוקה, מתח. אנחנו מדלגים ברחובות התל אביביים, שהם הנוף היפה ביותר להידוס על עקבים ולפרפור אביב. אנחנו בעונה הלא נכונה בעיר הנכונה ואנחנו מתכנים לנו תוכניות ריר. לאן אתה לוקח אותי. לא יודעת. אתה מפתיע אותי שוב. הנה, גם זה יכנס לרשימה ההיא שסיפרתי לך עליה מקודם. הייתי רוצה לדעת מה אתה חושב. הייתי רוצה לדעת מה תחשוב. הייתי רוצה לשתול מרגל במערכת העצבים שלך. הייתי והייתי, אבל עכשיו אני בהווייתי בוטחת בך. אני בוטחת בך. יש בך משהו שבגללו יצאתי החוצה מהמחילה העכברית שלי אל העולם וכשרקדתי את ריקוד ההתכוננות מול המראה שווידא שהשיער במקום והאיפור במקום והחולצה יושבת נחמד- הרשיתי לעצמי לעפעף פעמיים ובין עפעוף אחד לשני השקתי ריסים ועצמתי עיניים וחקקתי בצעד היציאה שלי מהבית עם עקב הנעל שאני הולכת ליהנות היום. מתחשק לי בסיציליאנית את גלידת התאנים אבל אני שותקת. לא מרמזת לך. מעט מתכרכמת, מבטיחה לעצמי פיצוי בפעם הבאה. לא, אני לא צריכה באמת פיצוי. טוב לי ככה. אנחנו הולכים עם השלל שלנו ומנשנשים. כל ביס, כל לק מקבל זום אין של ארוטיקה. יכולנו לצלם את מה שמתפקע בנו כשאנו אוכלים, ולכתוב על התמונה "!". סימן קריאה.

אין לתל אביב באמת אביב, זו "עיר של קיץ וחורף בלי אביב ובלי סתיו" אבל לא צריך לנתח יותר מידי כשמצטטים שירה. אני אוהב את החורף פה. אני אוהב שהגשם יורד ויש לי את כל הרחוב רק לעצמי.
אני מוביל אותך לגינה הקטנה שמאחורי בניין העירייה. כי ירוק של דשא ועצים עושה לי טוב למרות שאני תמיד מרגיש יותר בטוח בעיר. המקום ריק כמו שהוא תמיד, אני כבר מזמן מרגיש את הקצב של העיר הזאת ואני יודע מה הדבר הבא שהיא מתכננת לי. הספסלים רטובים והאפרוריות זולגת לכל עבר אבל אני לא שם לב אליה. אני עסוק בלהעמיד פנים שאני לא מביט מידי פעם בהידוס של התחת שלך כשאני נותן לך ללכת לפני בשביל, אני עסוק בלהביט הצידה כדי שלא תבחיני שאני בוהה בדרך שהחולצה שלך יושבת עליך, באופן שבו הרטיבות שבאוויר מצמידה אותה לגוף שלך, ויותר מכל אני מתנהג כאילו שאני לא מתגרה מהדרך שאת מלקקת את הגלידה. לא מעיר אף הערה על ליקוקים או הכנסת דברים לפה. מסתיר הכל. לא חושב אפילו על לכופף אותך על הספסל ולסמוך על הגשם שיספק לנו פרטיות. לא מפנטז על המגע של החזה שלך ביד שלי.
עדיין לא.


קר לי, ואני מתה לסחוב אותך לאיזה מקום מהוגן שמספק ארבעה קירות שבהם לא אהיה כל כך פרוצה כפי שאני עכשיו לקור הזה. הוא עושה בי מה שאני רוצה, הקור הזה, החבר שלך. עשיתם יד אחת מולי, וביד השנייה עשיתם דברים אחרים. תעשו. אני מצטננת בקלות. מזל שיש לי טישו בכיסים, זה טוב גם בשביל למחות ליקוק שהתפספס על השפתיים. לפעמים אתה מאט את הליכתך אבל לא מסמן לי לשנות את הקצב שלי, ואני ממשיכה ללכת כרגיל. גם ככה אתה והיציבה הבוטחת שלך וחוכמת הדרך, גם ככה תשיג אותי. אין אנשים ואין כלבים בגינה האחורית, ועדיין אני מרגישה אלפי זוגות עיניים ננעצות לי בגב. זה כואב. הלוואי והייתי קלילה יותר, הלוואי והייתי מאולחשת, הלוואי ובמקום לחשוב הייתי מנתרת מהרפתקה להרפתקה. כמו נחליאלי שלא יודע להספיק את הכול בפעמים בודדות. בוא נלך הביתה, נתחרדן על הספה בסלון, נדליק מפזר חום, תעסה לי את הרגליים, תעיף ממני שאריות של בוץ יבש וגשם רטוב ואני אוכל לעצום עיניים ולחבק ספל קפה בשתי כפות. אבל כנראה שלא נלך הביתה. עדיין לא.

זה משחק? זה ריקוד? זה אחד מאותם דברים שכבר קיבלו כל כך הרבה מטאפורות שאפשר להגיד עליהם הכול ואפשר להגיד עליהם כלום וכולם יבינו למה התכוונת. אנחנו גבר ואישה, על כל המשתמע מכך. זה אמור כבר לספר על הריגוש, הסקרנות, התשוקה. זה מרמז על הניגודים, הרצונות השונים, מחרבי התמרון השונים. זה מציע את הרעיון של מתח מיני שנבנה לקראת פריקה, זה מדגיש את האינטימיות הנוצרת ומחברת וכמובן, מפרידה. זה אלף ואחד דברים שמתחבאים בתוך ההגדרה הפשוטה הזו: "אנחנו גבר ואישה".
אבל כל הידוע נותן הרבה קרקע פורייה לדברים חדשים. לרעיונות שלא נוסחו ותהיות שלא נוסו.
כן, בהחלט הגיע הזמן לנענע את הסירה.

אני נעצר ומביט לתוך עינייך. נותן לאחיזה שלי להיחלש אבל לא להיעזב. נותן לך להוביל.
אני נושם עמוק ונותן למבט שלי להזדגג. נותן לך את כולי.
בלי עכבות, בלי אותיות קטנות,
רק כדי לראות
מה תעשי
איתי.

"האותיות... הן אורות עליונים וגם כן הגוויל הלבן המקיף את האותיות בחינת אורות מקיפים, שגם אלו הגווילים הלבנים הם אותיות, רק הן נעלמות, מבחינת אור מקיף. ומי שיודע לכוון סוד אור המקיף וההן האותיות הנעלמות הוא יכול לכל"*. זה מה שהרווחים הנפערים תוך כוונה שלך הזכירו לי. אני מניחה שלו הייתי נאמנה לזיקים האותנטיים שלי הייתי חותמת בשמי, במספר הטלפון שלי ומזמינה אותך לישיבת גלידת חורף.

לא הכול שחור ולבן.
ולא חייבים להיות אוטומטיים עם שם ומספר טלפון.
שמות ומספרי טלפון הם מאיימים מטבעם.
אפשר לקבוע פה בינינו.
מקום וזמן וגלידרייה.
ללבוש מעיל צבעוני או צעיף אדום.
כדי לזהות אחד את השני.
ולשבת. ולאכול גלידה.
וכן. גם בחורף.


*( יעיש, חיים הזז)