וניל עם פיצפוצים

ארבעה כיסאות

אני מתהלך בדירה בתחושה המדויקת שבין סהרוריות לבהירות. אחרי רגע של מחשבה, לוקח את שני הכיסאות מהמטבח ומעמיד אותם במרכז הסלון. צועד שני צעדים לאחור ומסתכל. מסובב את הכיסאות ימינה. לא טוב. נמוך מידי. מחליף את שני הכיסאות של המטבח בשני הכיסאות מהסלון. גבוה מידי. לוקח עוד רגע לפני שהרעיון מתגבש לי בראש. אני לוקח את כל ארבעת הכיסאות ומעמיד אותם בריבוע. עכשיו משחק עם המרווח בין הכיסאות, מגדיל את המרחק ומקטין אותו. אחרי רגע נוסף של בהייה אני מסובב את כל הקונסטרוקציה לכיוון הקיר הריק. שני כיסאות עם משענת גבוהה ושניים ללא משענת בכלל מסודרים במלבן. מושלם.

ראי

הולך למטבח וחוזר עם כוס קפה. שותה. הולך במעגל מסביב לכיסאות. מניח את הספל החצי מלא על השולחן ומנסה להבין מה חסר. מדמיין את הגוף שלה. מנתח זוויות. מניח את הקפה על השולחן והולך לחדר השינה. חוזר אחרי רגע עם המראה הגדולה ותולה אותה על הקיר, מול הכיסאות. לוקח את הקפה ומתיישב על כל כיסא בנפרד כדי לראות בדיוק מה רואים מאיזה כיוון. זה לא זה. אני מנסה עוד כמה תנוחות. עוברות כמה דקות לפני שאני מבין איפה הייתה הטעות שלי. אני מוריד את הראי מהקיר ומניח אותו על הרצפה בין הכיסאות שישלים את הקומפוזיציה. מושלם.

על

אחרי שהיא מגיעה אני עוצר אותה ליד הדלת, צעד אחד אחרי שהיא נכנסה, אומר לה להתפשט ולוקח אותה לסלון. לאחר מכן אני מעמיד אותה על הברכיים על צמד הכיסאות הנמוכים, כל רגל על כיסא אחר. את הידיים שלה אני מפשק לצדדים ומניח כל אחת על המשענת של אחד משני הכיסאות הגבוהים. היא מונחת בדיוק במקום הנכון, דימוי מושלם של דמות מרחפת. עכשיו אני לוקח את החבל הסגול ומהדק. מהדק כל רגל לכיסא שלה, מהדק כל יד למשענת שהיא מונחת עליה. מקרקעה את דמות המלאכית מהדמיון שלי במציאות שלנו. מושלם.

סיפור

אני נעמד מאחוריה ונושם לתוכי את המראה המרהיב שלה. כל קימור של העכוז, כל השתרגות של שריר, כל נגיעה של נקודת חן. אני משחרר את האוויר מהריאות שלי בנשיפה איטית וארוכה של ריכוז. יש מולי מבנה עדין של קוביות דומינו ואני
נותן בעיטה קטנה בכיסא שעליו מונחת רגל שמאל שלה. סיבה ומסובב בשרשרת הכי ענוגה שיש: הבעיטה פוגעת, הכסא מתרחק, הרגל נגררת, השרירים נמתחים, הכוס נפער, הראש נופל, הפה נאנח, העיניים נפתחות ובוהות ישירות בכוס שלה שמשתקף מלמטה. היא מנסה להזיז את הרגליים והתחת שלה צונח אבל היד שלי כבר שם, מחזיקה אותה מהכוס, מאזנת אותה על פני התהום. אני מפסק את האצבעות ורואה את כל העומק שלה משתקף במראה. כף היד שלי נעה. רק אצבע אחת כל פעם. וזה מתחיל. לחלוחית שהופכת לרטיבות, נוזל דביק שהופך לטפטוף. כל טיפה נופלת ומתרסקת על המראה. מטשטשת את הנוף. אני אומר לה להסתכל אבל זה מביך אותה. אז אני תופס לה את הראש ומכוון אותו למטה והיא מסתכלת אבל מסיטה מבט כי היא עוד לא הבינה שאם היא לא תסתכל אז אני
בועט בכיסא השני. רגל ימין מתרחקת. מפסקת את שפתי הכוס שלה. מאזנת את התנוחה. אני מוריד טיפה את היד שמחזיקה אותה במקום והשרירים שלה מוחים על המאמץ. הרגליים שלה רועדות קצת ואני מחזיר את היד. מזכיר לה בנגיעה בלבד שאני הוא מה שמאזן אותה, בתנוחה הזו, בסשן הזה. בחיים האלה והיא מרכינה את ראשה. מביטה בעצמה מביטה בעצמה. מביטה בעצמה מביטה בי ומביטה. ואז היא מודה לי על כמה שאני טוב אליה בזמן שהאצבעות שלי חוקרות את החלל הפיזי בתוכה והיא מתנשמת. רוק נוזל מהשפתיים שלה ומתרסק על המראה. הנוזלים הופכים את התמונה דמוית הצילום לדמות אימפרסיוניסטית. האסתטיקה של ההתרחשות מחייבת אותי להוריד את המכנסיים בתנועה מהירה ועם יד אחת תחת כל פלח של התחת שלה אני נכנס לתוכה. הפעם כשאני אומר לה להסתכל היא מרכינה את הראש בקידה צייתנית ומביטה. אני מגביר את הקצב והאנחות הרושפות שלה מתגברות. שרירים מתאמצים לנוע קדימה ואחורה, אצבעות נאחזות בחוזקה סביב למשענות הכיסאות. נאבקות בחבלים המגבילים. עץ חורק על רצפת פרקט. היא צועקת ומבקשת רשות לגמור. אני ממשיך לזיין אותה ונותן לה להתחנן עד שהיא מצטרדת, עד שאני מוכן לגמור יחד איתה ואז, לפני שאני מרשה לה לגמור, אני מזהיר אותה שלא תעז להזיז את העיניים. היא צורחת תודות בזמן שהיא מקפיצה את האגן שלה לכל המרחק בין קצה החבל לקצה הזין שלי, כל הקיום שלה מוגבל בין שתי הנקודות האלה. הצעקות שלה ממלאות לי את האוזניים בזמן שאני מתנגש לתוכה כמו הים ומשחרר את כל כולי לתוכה כשהיא גושמת גשמי ברכה על כל נוף אהבתנו שמשתקף מלמטה. אני מביט מטה ורואה אותנו מרחפים באוויר, נוטפים על העולם, מחוברים ליצור אחד. מושלם.