וניל עם פיצפוצים

לפני
אני מפנה. מפנה את הניירות מהשולחן, מפנה את הכביסה מהחדר, מפנה את הכלים לכיור. אחר כך אני מוציא את הקופסה מהארון ואני מסדר. מסדר את הנרות על אדן החלון לאחר כך כשיהיה חשוך, מסדר את המיטה שתהיה מוצעת, מסדר את הרהיטים שיהיה לי חלל עבודה במרכז הסלון.

לרוב אני לא מתכנן קדימה יותר מידי. רק את סצנת הפתיחה. חבר מתודי במיוחד אמר לי פעם שאם הוא משקיע ארבע שעות בתכנון סשן, שלוש מתוכן יהיו על הסצנה הראשונה. אני מוציא את הקופסה מהארון ומוציא ממנה את כל הצעצועים ומניח על השולחן. אני מקפיד לנקות את מה שצריך לנקות, פלסטיק צובר הרבה אבק ומשטח לא חלק לא יגרום לתחושה שאני רוצה שהוא יגרום. אני בודק שהכול תקין. שהשרשראות לא הסתבכו אחת בשנייה, שרכיבי העור לא התקפלו או נקרעו, שכל חלקי העץ מחוזקים הייטב ואין סדקים. לדברים יש נטייה להתפרק, על אחת כמה וכמה תחת הנטל של זוגיות.

אני מניח כרית על הרצפה ומכסה אותה בעדינות במגבת. כדי שהזיעה לא תספג, כדי שהטפטוף המתוק לא ישאיר סימנים וכדי שאחר כך, עירומה ורועדת על גבי הכרית, לא יהיה לה קר.

אחרי
אני מתמוטט על הגב שלה. רועד ומתנשף. השרירים שלה קפואים במקום, כל כולה מקופלת על ארבע בתנוחה מהודקת של שרשראות מתוחות. אני נושם, מכניס ומוציא אויר כמו אוטומטון, נותן לעצמי להירגע, לחזור להיות בן אדם. אני מנסה לעלות חזרה מהתהום למרות שאני שוקל אלף קילו שנמשכים למרכז האדמה ומאיימים לגרור אותי למטה אבל היא השלד שלי, הדבר שתומך בי מבפנים ומחזיק אותי בצורת האדם הזו.

אני בקושי מרים את העפעפיים שלי. הגוף המיוזע שלה משקף את האור של הנרות מאדן החלון ואני נשאר ברגע ומרגיש אותי ממשיך למלא אותה. אני נושם עמוק את הריח של זיעה, זרע ועוד משהו עדין, ניחוח נדיף של וניל שממלא את החדר.

בסוף אני מתרומם מעליה. נסוג מהחום המנחם. נופל לאחור, מתיישב ומביט עליה מהנקודה שנחתתי עליה. היא לא יכולה לסובב את הראש. אני רואה אותי מטפטף ממנה, נוחת ברכות על המגבת. אני קם ומתחיל לסדר, מחזיר את הצעצועים מהרצפה לקופסה, מחזיר את הרהיטים למקום, מחזיר את החשיכה שהנרות מרחיקים.

בסוף, אני מוריד את הקולר והשרשראות, מניח אותם בצד כדי לשטוף אותם בבוקר ונשכב במיטה. היא מזדחלת לתוך השמיכה ומתכרבלת מסביב לרגל שלי באותה תנוחה שאומרת בשפה הפרטית שלנו "אני אוהבת אותך".