וניל עם פיצפוצים

"מה אתה עושה?"

"אורז".

"אתה צוחק?"

"לא"

"לא היית פה שבועות ועכשיו אני רואה אותך רק כדי לשמוע שאתה אורז?"

אני מרים את העיניים ומסתכל עליה. הנוף החי הזה היה הרבה יותר קסום פעם. אולי זו אשמתי. אף אחד לא הכריח אותי. אני בחרתי את המושב הכי קרוב לבמה. אני החלטתי ללמוד איך לקשור את הקשרים ולראות כמה חזק אפשר למתוח לפני שנקרע, אני החלטתי לקנות את השוט וללמוד להשתמש בו עד שבאמת כואב. איך אני יכול להתפלא שעכשיו אני כאוב וקרוע?

אני מתיישב על המיטה ומחייך את החיוך העייף שהיא כבר מכירה. אלוהים, איך בא לי סיגריה. מישהי אמרה לי פעם שלעשן זה כמו בונדאג', מתישהו מבינים שזה חרא ואז מפסיקים. אבל אף פעם לא מפסיקים להתגעגע לחרא הזה. ואני? מה אני יודע... לא עישנתי עשר שנים ועדיין לפעמים אני מתגעגע לחרא ההוא.

היא מתיישבת לידי על המיטה. התמונות שעוברות לי בראש מהשנה האחרונה עפות לכל כיוון: לילות של זיעה, חבורות על הגוף, צלקות על הנפש. לרצות לגמור, לשכוח להתחיל. לרצות לחיות, לשכוח שאפשר בכלל למות.

"תספר לי" היא אומרת. "תספר לי את האמת, את הכל, לא משנה כמה זה כואב לך או לי ואני אטפל בך ואחר כך תזיין אותי. לא משנה מה תגיד לפני".
אני נושם ונושף עמוק ולאט. אני לא יכול להיפטר מהתיאטרליות המחורבנת הזו לא משנה כמה שאני רוצה לדבר לעניין. "זוכרת שאמרתי לך שהדבר הכי חשוב בשבילי בסשן זה להרגיש אותך? גם מבפנים וגם מבחוץ?" היא מהנהנת. לא עונה בקול. "אז זה התפתח. וזה... פנה נגדי... עכשיו אני מרגיש שאין לי בפנים את מה שאני מרגיש מבחוץ. אני... ריק כזה. החבלים הם רק חבלים. המיטה רק מיטה. אין לי את ההרגשה הזו שכל מה שאני עושה הוא בעל ערך בפני עצמו." אני מנער את הראש, "אין לי את הדחף הזה לכתוב על כל פעם שאנחנו עושים משהו חדש. לעזאזל, אין לי בכלל את הדחף לעשות משהו חדש. אולי מיציתי את זה. אולי זה מיצה אותי. או שאני רק צריך חופשה. להתרחק מפה. להתרחק מזה. להתחיל להרגיש משהו אחר. שיכאב. שירגש. אבל שיהיה משהו.".

"אני מבינה". היא לוחשת ומלטפת את הראש שלי בזמן בתוך הראש רק מהדהד: אל תבכה. אל תבכה. אל תבכה. אל תבכה. "אל תדאג" היא לוחשת, "אני אחזיר אותך לחיים". היא מניחה אותי על הגב ומסדרת את הידיים שלי לצד הגוף ומתיישבת מעלי. האצבעות שלה נוגעות במצח שלי ומלטפות מטה, סוגרות לי את העיניים. אני מסדיר את הנשימה בזמן שאני מרגיש את האצבעות שלה מרפרפות על פני הצוואר שלי. היא יורדת ממני ומסירה ממני את החולצה ולאחר רגע גם את המכנסיים. היא מתיישבת מעלי, הידיים שלה מלטפות אותי לאורך החזה והרגליים שלה לצידי, מצננות במגע את הידיים שלי. היא מביטה בי עם הרבה מאוד צער והבנה בעיניים. "אל תדאג" היא אומרת בקול הזה שאנשים שומרים לתינוקות או כלבלבים "אני אחזיר אותך".אני מביט לה בעיניים אבל לא מבין למה היא מתכוונת. היא מרימה את הידיים שלה מעל הראש ומחזיקה אותם ביחד. אני ממשיך להסתכל. היא צועקת צעקה ומורידה את הידיים ישר על החזה שלי, אני מנסה לעצור אותה אבל רק עכשיו אני שם לב שהיא שמה את הברכיים שלה על הידיים שלי. אני מנסה לצעוק, אני מנסה להזיז את עצמי לאיזה כיוון, המכה מרוקנת את הריאות שלי שולחת גלים של כאב לכל כיוון. אני נאנח ולרגע אין לי אויר. היא שוב מרימה את הידיים, "תנשום לעזאזל!" היא צועקת ונותנת לי עוד מכה, אני מנסה לנשום, מנסה לעשות את מה שהיא אומרת אבל אין לי אויר בגוף. המכה הבאה שלה שולחת עוד זרמים לכל הגוף שלי. אני מתנועע מצד לצד. אני נחנק. אני לא נושם. אני רואה אותה כפול. לא מרגיש את המשקל שלה. היא מרחפת מעלי והגוף שלי ממשיך לרעוד באלימות. אולי אני צורח. אולי אני לא יודע איך קוראים לי. אולי אני הדבר הזה שמרים אותה ואת כל העולם הצידה. זורק אותה על המיטה ומכופף אותה לכדור שלא יכול לזוז. קורע את הבגדים שלה מעליה. קורע אותה מעלי. קורע לגזרים כל מה שבדרך שלי. אני חומץ של מיציי קיבה וריר נוטף, אני מוות וחוסר נשימה, אני ראייה מטושטשת וצרחות חירשות, אני בדים נקרעים וחלקלקות של דם, אני זין זקור ושני גופים, אני חיכוך ותנועה, אני צרחות ואימה, אני שיכחון ואפלה, אני נשימות ואהבה, אני שמפו אגסים ועוגות גבינה, אני אדום ומילת ביטחון ואני נגמר לה בתוך הנשמה.
אני התרסקות בלי מעצורים ונשימה חלושה, אני דמעות מלוחות ותחושה של מגע, אני תינוק של אלף אהבות ולידה חדשה.

אני קם מעליה, מחכה שהרגליים שלי יפסיקו לרעוד וצועד לאט צעד אחר צעד לאחור עד שיש לי משהו להישען עליו. לוקח לי כמה דקות לשים עלי רק את המכנסיים. היא לא זזה על המיטה בזמן שאני מרים את המזוודה והולך לכיוון הדלת. רק עכשיו היא מתרוממת על המרפקים ומביטה לעברי. אני עומד מולה ליד הדלת אבל אני באלף מקומות שונים. אני פה לפני חודשים בפעם הראשונה שלנו, אני קשור לכורסא בסלון, אני ישן לצידך, אני מטפטף ממך על המיטה ממש עכשיו ואני מתגעגע אליך עד כאב, לפני שבוע. אני קר כמו אבן ואני חם כמו השמש ואני יבש כמו הדמעות שלי שהיו רטובות כמו הכוס שלך כשעוד צרחת לי לגמור בתוכך בלי שאני אשמע.

״אנחנו ניפגש שוב" היא אומרת, "כשתחזור. אתה תבוא שוב. לפה. אלי".

אני מביט בה בהפתעה ולראשונה מבין לא מבין מה זו באמת אהבה.

"כן" אני עונה.

והולך.