"זה לא משנה" אני עונה לה.
"אז למה אתה ממשיך לכתוב עלי?" היא שואלת שוב.
"אני לא רושם שמות" אני אומר וממשיך להגן על העמדה שלי "זה יכול להיות סיפור על כל אחת". היא עומדת לענות ולהתווכח ואני כל כך מנסה להסתיר עד כמה אני פגיע ושביר עכשיו אז אני תוקף רק כדי להכאיב לה. "זה יכול להיות על כל זונה שקשרתי למיטה והכנסתי את הזין שלי לתוכה עד שהיא התחננה שאני ארשה לה לגמור". היא משתתקת. בחצי שנייה אני יכול לראות שהיא תוהה אם היא יכולה להרשות לעצמה להיעלב או שהיא חייבת לתקוף חזרה אבל אני כבר עייף מידי מלכאוב ולהכאיב, אז אני מביט בה ואומר בשקט "זה לא משנה. זה הרי היה עליך. את יודעת שזה עליך. את חלק ממני. בכל דבר שאני כותב יש חלק ממך. לפעמים החלק הזה יהיה סמיך, כאילו שאני כותב אותו עם המיץ שנוטף מהכוס שלך במקום עם דיו ולפעמים דליל ולא מוחשי כמו תיאור של העיניים היפיפיות שלך אבל את תמיד תהי שם" היא בוהה בי, לא בטוחה מה אני מנסה לומר ולי נמאס להסתיר אז אני עונה לה הכי בפשטות שאני יכול "אני אוהב אותך ואני אומלל איתך, בגלל זה אנחנו לא יכולים להיות ביחד אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אותך. וזה לא אומר שאני יכול לא לכתוב אותך. במשך שנה שלמה את היית המוזה שלי. הסיבה היחידה שכתבתי. זה לא משהו שאני יכול למחוק בלי למחוק את עצמי. גם כשאני כותב סצנה של שני גברים יושבים ומדברים אז את המלצרית או האישה היפה ברקע או המחשבה בראש של אחד מהם. גם אם אני לא כותב את החלק הזה בסיפור הוא עדיין שם. את עדיין שם. אני לא יודע איך לכתוב בלעדייך".
היא מתיישבת על אחד הכיסאות החדשים שלה ונשענת אחורה. הפתיחות שלי תפסה אותה לא מוכנה והיא צריכה רגע להתעשת. אני הולך אליה ויורד על הברכיים לפניה, הקור של הרצפה חודר דרך המכנס, אני מניח את כפות הידיים שלי על הברכיים שלה, מגע של עור בעור הוא קסם. היא מסתכלת לי בעיניים ולא אומרת כלום.
היא יכולה לראות בתוך האישונים החומים שלי את כל שארית הסיפור: את הידיים שלי מפשקות את הרגליים שלה, את הלשון שלי מגששת אחר הדגדגן שלה דרך הבד הדק של התחתון, את כפות הידיים החזקות שלי מצמידות את הברכיים שלה לחזה, את השדיים הנהדרים שלה נמחצים תחת הלחץ המחוספס של החולצה, ואז את הידיים שלי מחברות את הידיים שלה סביב לברכיים שלה באחיזת צבת, היא יכולה לשמוע את הקול שלה מתחנן לעוד בזמן שאני מזיין אותה, היא יודעת שהיא תגמור הרבה לפני שאני ארשה לעצמי, אבל אני לא ממשיך את הסיפור הזה.
אני עוצם את העיניים לשנייה, קם על הרגליים והולך לכיוון הדלת. בני אדם לא צריכים לשכב עם אלים או עם מוזות, זה אף פעם לא נגמר טוב. אני עוצר ליד הדלת לרגע כי הידית כבדה מרוב זיכרונות ורגשות שאני משאיר מאחור "אני לא רושם שמות כי כל מה שאני כותב זה עליך. וזה תמיד היה עליך וזה תמיד יהיה עליך אבל..." אני נושם עמוק "...זה לא משנה".
