אני לא כותב לכלוב. לא באמת. לא כבר כמה חודשים.
אבל לפעמים אני חייב לכתוב, ביום אחרי שאת מפרסמת.
שתדעי שאני עדיין פה. שאני עדיין מקשיב לך. שאנחנו עדיין מתקשרים במסלול העקום שלנו.
סיפור שלך. סיפור שלי. סיפור שלך.
לא הרבה. מספיק כדי שתדעי שזה לא סתם כואב. ולא רק לך.
אז לפעמים אני כותב סיפור על הסיפור שלך או סיפור מהדברים שאמרת לי פעם. מחווה. זו הדרך שלי להיות רומנטי.
ככה אנחנו מתקשרים. בלי מגע. בלי בכי. בלי מכתבי אהבה. יותר כמו מברקים שאנחנו שולחים בכוונה למספר הלא נכון. פשוט לכתוב את המילים, לבחור מספר ולשלוח.
אבל זה לא משנה.
את יכולה לכתוב את זה על דף, להחליט לא לפרסם את הפוסט או רק לצייר את האותיות על הרוח עם האצבע.
אני עדיין אקבל את המברק שלך.
אני עדיין אגיד לך מתי מותר לך לגמור.
אני עדיין אוהב אותך.
ואני עדיין אכאיב לך כשתבקשי.
ואני עדיין מקשיב.
אז תמשיכי לכתוב. תבחרי מספר ותשלחי.
ולא, זה לא משנה.