שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

וניל עם פיצפוצים

זה תמיד עליך.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
"וניל עם פיצפוצים" מתעדכן כל סוף שבוע באכזבה חדשה.
אם הרגשתם משהו כלפי מה שקראתם תשאירו תגובה או צרו קשר (פרטים בפרופיל).
לפני 12 שנים. 7 באפריל 2012 בשעה 7:47


למחרת היא תגיד לי שזה אף פעם לא קרה לה. לא ככה. אני אחייך ואשאל כמה מאתמול היא בעצם זוכרת והיא תענה שלא הרבה, "כי בשלב מסוים הכול נעלם והיה רק את הזין שלך והכוס שלי" ואחרי זה היא רק זוכרת את עצמה ישנה במיטה. אני אספר לה על הדקות הארוכות שלקח לי להתיר את החבל, להסיר ממנה את הקשר החדש ולהשכיב אותה במיטה. אני אספר לה על המבט החולמני בעיניים שלה ואיך הוא הזכיר לי את השורה מהשיר "Heaven holds a sense of wonder". היא תביט הצידה במבוכה ואני, כדי לפוגג את המתח, אגיד לה שהיא הייתה כמו גבר, גמרה והלכה לישון. היא תצחקק עם הכיווץ החמוד של האף שלה. שנינו נתחבק מתחת לשמיכה.

בערב לפני היא תגיד לי שהיא רוצה שאני אקשור אותה, שהיא מתגעגעת להרגשה ואני אסכים שבאמת עבר יותר מידי זמן. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאחד מאיתנו מזכיר לשני שלא הקדשנו מספיק זמן לעצמנו, אחרי הכול העבודה והלימודים לוקחים את הזמן שלהם. אבל הערב זה יהיה אחרת, הערב היא תבוא אלי אחרי שהיא תקרא במדריך הקשירות שלי והיא תצביע על העמוד ותבקש בתחינה איך להיקשר. "רתמת פנינים" הכותרת תכריז ואני אעשה פרצוף, אני לא אוהב את הקשירות המורכבות האלו, בטח לא כשסוף סוף יש לנו קצת זמן איכות בשבילנו. אבל יש לה את המבט המתחנן החמוד ש לה ואני יודע שמגיע לה פינוק, היא הייתה צייתנית וטובה כבר הרבה זמן ואדון טוב צריך להעניש על הרע ולגמול על הטוב, ככה אני מאמין. והמבט שלי כבר מקובע על הדף וכשהיא רואה את המבט הזה שהיא כבר מכירה היטב היא, אינסטינקטיבית, נעמדת מתוחה, נכונה לפקודתי. מוכנה לשימושי. אני מרים את החולצה שלה מעל לראש, ומוריד לה את המכנסיים. אני משיל מעליה את החזייה המצחיקה הזו שאין לה סוגר, מתכופף ולוקח נשימה עמוקה בין הרגליים שלה לפני שאני מוריד ממנה את התחתונים. וכך, כשהיא עומדת עירומה במרכז הסלון, אני הולך באיטיות לקופסת הצעצועים ולוקח את החבל האדום, החדש. הספר מונח פתוח על השולחן. "תעמדי זקוף" אני מצווה, והיא מצייתת. אני מביט בספר ועוקב אחרי ההוראות.

אחרי שאני מסיים את הקשר אני מחליט לבחון אותו קצת, אני מתיישב על הכסא במרכז הסלון ומכופף אותה על גבי הברכיים שלי. התחת שלה חשוף לפני, מזמין ומתוק. החבטה הראשונה משמיעה צליל מספק מאוד. אני ממשיך בקצב איטי, אחיד והצליל מאוד... מספק. פלח ימין, פלח שמאל, ימין, שמאל, כוס, ימין, שמאל, ימין, שמאל, כוס. היא מתפתלת ומתנשמת בקול הולך וגובר עד שהיא כבר לא מצליחה להחזיק את האנחות בפנים. הידיים שלה נזרקות לכל עבר אבל הרתמה תפוסה היטב סביב החזה שלה ומרסנת את הידיים שלה מאחורי הגב. התנועות התזזיתיות של כפות הידיים שלה מזכירות לי פרפר ואני מגביר את הקצב כדי לראות אותו מנסה לצאת לחופשי. ימין, שמאל, ימין, שמאל, ואני דוחף את כל האצבע שלי לתוך הכוס שלה. היא צועקת ומתחננת לרשות לגמור, אני מתעלם מהבקשה שלה ומביט על הידיים שלה בזמן שאני מזמזם יחד עם המנגינה שרצה לי בראש "בוא אלי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד", אני ממשיך לחקור את החלק הפנימי שלה, כל בליטה ותחושת רטיבות. הנשימות שלה בקושי יוצאות מהפה, היא ממשיכה להתחנן לרשות. אני מרשה לה לגמור ואחר כך גורר אותה לחדר השינה.

אחרי שאני מכניס אותה לחדר השינה, אני ממשיך. לא נותן לה רגע של הפסקה. כשהיא עומדת אני נכנס לתוכה לאט לאט. התחת שלה עדיין אדום מהחבטות אבל בתמורה מפתח רגישות מופלאה. היא נרעדת רק מהמעבר של הזין שלי על פני העור האדמדם. הנשימות שלה חלולות ואיטיות, מתרגשות, ממתינות... ממתינות... אבל לא להרבה זמן. ההבלחה האיטית שלי לתוכה מתחילה בתנועה ארוכה. היא מתנשמת ומודה לי. מודה לי שוב ושוב. היא עוד לא סיימה עם האורגזמה הקודמת שלה. והיא כבר מוכנה לכל מה שהאדון שלה יגיד לה והקצב הולך וגובר.

באמצע הזיון אני מפסיק ומוריד אותה על הברכיים. אני מתיישב על המיטה ומכניס את הזין שלי לפה שלה. היא נעה בצורה חלקה, הראש מתרומם מעלה ונוחת מטה, השפתיים מתהדקות ומשתחררות, גם כשהידיים שלה קשורות מאחורי הגב היא נותנת מציצה מעולה. אני יכול להרגיש את הפטמות שלה מתגלגלות על גבי הרגליים שלי, נעות יחד עם התנועה, כמו זוג פנינים על בד קטיפה. אני מהדק את הרגליים שלי ומועך אחד מהשדיים שלה בין השוקיים שלי ומתבונן במראה שמולי. רואה את עצמי רואה אותה מוצצת לי. העור שלה הוא מאוד בהיר, החבל שסביבה הוא מאוד אדום, הניגוד הוא יפיפה. המבט שלי עוקב אחרי קצה החבל שתלוי מטה לכיוון התחת שלה. יש לה תחת מדהים, אני חושב לעצמי ולפני שאני בכלל מסיים לחשוב אני אומר לה לעמוד ולהסתובב. "אני לא הולך לזוז" אני אומר לה. "אני רוצה שתנמיכי את התחת היפה שלך סביב הזין שלי ואל תזיזי את העיניים שלך מהמראה לרגע". אני שולח יד ומכוון אותה בתמרון. הידיים שלה רועדות כשהיא יורדת מטה מבלי לראות אבל מהרגע שהיא מרגישה אותי בקצה התחת שלה האנחה שיוצאת ממנה היא כל מה שגבר אי פעם רוצה לשמוע מאישה.

זה מפריע לי שהיא לא רואה אותי אז אני מושך אותה לצד השני של המיטה ומכופף אותה על השמיכה המקופלת. רגליים מפוסקות וראש מורם. "תסתכלי במראה" אני אומר לה. "תסתכלי ותראי אותי מזיין אותך, תסתכלי ותראי אותך גומרת". אני מתחיל לזיין אותה. זה מרגיש כאילו לא הפסקתי לזיין אותה כבר שעות. אני זוכר שזיינתי אותה לאט ושזיינתי אותה מהר, אני זוכר שאני זיינתי אותה חלש ואני זיינתי אותה חזק ואני זיינתי אותה בתחת ואני זיינתי אותה בפה ואני מזיין לה עכשיו את הכוס. החיוך שיש על השפתיים שלי יותר גדול מכל שאר הפנים. אני שולח יד ומחזיק את הרתמה האדומה שמהודקת לגב שלה וכובלת את הידיים שלה. אני מחזיק ביד שלי את כל הגוף שלה. משיכה קטנה והכוס שלה עוטף אותי מכל צד, דחיפה קטנה והיא רק מדקדקת את קצה הזין שלי. הרתמה מהודקת והשליטה היא מוחלטת. אני מתחיל להתנסות. זין עמוק ודחיפה קדימה, זין בחוץ ולהטיח את כל הגוף שלה לאחור. הקולות שהיא משמיעה כבר לא ניתנים להבנה. אני מצליף על התחת שלה כמה מפעמים כדי להעלות את הווליום שלה לרמה שאני רוצה. הדם באוזניים שלי גועש כמו מפל מים. משהו בתוכי צורח שהוא רוצה להשתחרר, משהו בתוכה עונה. התנועות שלנו מזיזות את כדור הארץ. אני גדל בתוכה, היא מתרחבת מסביבי. יש התפוצצות של אור וחושך באוויר. אני מרגיש כל שריר ועצב בגוף שלה, זה אני על המיטה וזה אני עומד, כשאני מסתכל במראה, אני רואה רק שני פנינים נוצצות בחושך ומרגיש שזה מגיע.

בסוף, אחרי האורות והתופים והעולם שהלך וחזר, אחרי כל הפעמים שלא הרשתי לה, אנחנו גומרים ביחד. הרגליים שלי רועדות. לא זוכר מתי גמרתי כל כך חזק. לא זוכר כבר כמה זמן אנחנו פה, בתנוחה הזו. היא עדיין מכופפת על המיטה, הרגליים שלה מפוסקות על הרצפה והידיים שלה הדוקות מאחורי הגב באותו קשר שהיא התחננה לקבל. הפרצוף שלה בוהה במראה. אני עוזר לה לקום ומתחיל לשחרר את הקשר. היא עומדת ולא זזה. בהתחלה אני חושב שהיא פשוט עומדת בצייתנות אבל אז אני מסתכל על הפרצוף שלה. הפה שלה פתוח מספיק בשביל לנשום ולא יותר מזה. העיניים שלה לא ממוקדות, רק בוהות בחלל כמו זוג פנינים נוצצות. היא בכלל לא פה. אפילו לא קרובה לפה. אני שואל אותה כמה שאלות אבל היא בקושי מצליחה לענות. "אני עייפה" היא ממלמלת עם חיוך גדול שלא נראה קשור לדיבור החולמני שלה. אני מרים אותה על הידיים ומכניס אותה למיטה, אני מכסה אותה בשתי שמיכות, מהדק את הקצוות סביבה ונותן לה נשיקה על המצח. היא מנשקת את כף היד שלי ומחבקת אותה חזק בשתי הידיים שלה בזמן שהיא מתכרבלת. העיניים שלה נעצמות והיא נרדמת תוך רגע. ואני רוצה לבכות כי אני יודע שאני לא אראה שוב את מה שראיתי משתקף בזוג עיניי הפנינה שלה.

לפני 12 שנים. 31 במרץ 2012 בשעה 15:25

אז כן, לכל מי ששאל\ה,
הטקסטים המצוטטים בסיפור "זה לא זמן טוב לכתוב שירה" שפרסמתי הם ציטוטים משירו של יהוא ירון "זה לא זמן טוב לכתוב שירה".

את מילות השיר ניתן לקרוא פה: שירונט-זה לא זמן טוב לכתוב שירה

או לשמוע:
http://www.youtube.com/watch?v=QlCUahy8_bA


תהנו.

לפני 12 שנים. 29 במרץ 2012 בשעה 21:27

"זה הרבה זמן לא קרה לי
כשהחושך מבפנים תופס ת'אור
בציפורניים של חיה
שמתבוננת בפרצוף מוכה
מבט מורעב
שיער סומר בעורף"


החזקתי אותה בידיים שעדיין נוטפות אהבה וניסיתי להסביר למה שברתי לה את הלב ואחרי שהיא השתתקה ניסיתי להסביר גם למה כמעט שברתי לה את הגוף. "שולטים הם הרבה יותר שבירים מסאבים" אני אומר לה והיא מתחילה לבכות, "כשסאבים נשברים החבלים מחזיקים אתכם שלמים אבל כששולטים נשברים אין שום דבר שיחזיק אותנו ביחד אז לפעמים אנחנו מתפרקים לגמרי, עד הסוף". אני מוחה את הזיעה מהמצח שלה אבל לא מהראש, היא לא אוהבת שאני מלטף לה את השיער. החבל עדיין הדוק סביב כפות הידיים שלה, אחר מונח סביב הצוואר שלי. מוזר שאני כבר שנים לומד קשרים חדשים אבל רק השבוע טרחתי ללמוד איך לקשור עניבת חנק. עכשיו החבלים כבר רפויים אבל אנחנו עדיין מהודקים אחד לשנייה, מחובקים כל כך צמוד שאי אפשר להבדיל בין הזיעה שלה והזרע שלי. היא עדיין רועדת ועצוב לי שהדאגתי אותה כל כך אז אני מחזיק אותה בידיים שלי ושותק.

"כל כך הרבה זמן לא בכיתי! והרבה זמן
לא רציתי לנגן, לטעום אישה"


יש לי משהו בתוך הבטן או בתוך הלב שאני מנסה להוציא החוצה בשבילה, אבל כל הדרך מהבפנים שלי החוצה כבר חלודה. וניסיתי לשמן את זה עם מה שנזל לה מהכוס ועם מה שנשפך לי מהחתכים אבל הכול נספג, נספג בתוך הזיכרונות הרעים. אני כנראה צריך ניתוח להוציא את זה החוצה. אני טועם לה את המצח ויש לה טעם של שנת לילה טובה.

"והחבל שקושר אותי הולך ומתרופף
אני צריך אותו סביבי
אני יותר מדי עייף"


כמה פעמים כבר חשבתי לסיים את הסיפור הזה? ויש לי אלף זיכרונות שדוחקים בי:מלמול של "סוטה" בקול נגעל, "אתה רוצה לעשות מה?" במבט מופתע, "אז זה הקטע המוזר שלך" מסונן משפתיים ציניות. לא טוב לי פה ושאר העולם הוא פשוט בור עמוק יותר של חרא. עכשיו אין מה לחשוב על זה אז אני מתיר את הקשר ממנה וכפות הידיים שלה רועדות כשהיא רוכנת קדימה, מסירה את הקשר מעל הצוואר שלי ומשעינה את הראש התשוש שלה על החזה שלי. אנחנו מתבוססים בשלולית של שאריות רגש. אני מחזיק אותה. חזק. והיא מחבקת אותי בחזרה. אין שום דבר שקושר אותנו יחד.

"הייתה בי רגישות אבל פשוט היא נגמרה
אני רוצה שתצעקי
למרות שכלום עוד לא קרה"


אני מסתכל עליה אבל לא רואה אותה. לא מצליח לראות את הבת אדם שהיא, או הבת אדם שהיא הייתה. אני נזכר שפעם היא נתנה לי את הדמעות שלה במתנה. אני זוכר כמה זה ריגש אותי. אני זוכר איך הפסקתי לנשום כששאלתי אותה למה היא לא אמרה את המילה הבטוחה שלנו והיא אמרה "כי רצית לראות אותי בוכה". ועכשיו? עכשיו אני רק רציתי שהיא תצעק כדי שאני אשמע קול של מישהו אחד בעולם שאכפת לו. גם אם איכפת לו רק ממה שאני עושה לו. מישהו בטח יגיד שגם זה סוג של אהבה.

"כל החוטים עדיין פה
אבל כלום לא מחובר"


אני קם והולך אל החלון, אני יכול להרגיש את המבט שלה עוקב אחרי אבל נרפה כשאני לא פותח את הזכוכית. בחוץ יש מיליוני אנשים שלא איכפת להם ממני בשום דרך והמחשבה הזו מנחמת אותי מספיק ככה שאני כבר לא חושב על הסוף. אני לוקח טוש מהשידה ומתחיל לכתוב על הזגוגית שירה, אני שומע את הצעדים המהוססים שלה ואז אני מרגיש את הזרועות החמות והרכות שלה נכרכות סביבי לאט כמו שמיכה, בהשתקפות בזגוגית אני רואה רק את החבורות הכחולות, הקעקועים השחורים והחתכים האדומים, ואני לא מצליח לזכור אם אלו הסימנים שלה או שלי. אבל עכשיו פחות קר ועכשיו זה זמן טוב לנשום שוב. וזה זמן טוב להירגע. וזה זמן טוב לשכוח. אבל "זה לא זמן טוב לכתוב שירה".

לפני 12 שנים. 15 במרץ 2012 בשעה 18:04


לאחרונה יצא לי לשמוע מישהי מקריאה את אחד הסיפורים שלי וזה היה דיי נהדר, להרגיש את התשוקה מבחוץ ולא מבפנים.
אז עלה לי הרעיון שאם היה איזשהו סיפור שפרסמתי שאהבתן, אני מאוד אשמח אם תקליטו את עצמכן מקריאות את הסיפור שאהבתן ותשלחו לי את ההקלטה.

אז למה שלא תיקחו כוס של יין או משהו טוב אחר, שבו ליד המחשב או הפלאפון, בחרו לכן סיפור טוב ותקריאו אותו בקול רם בזמן שהמחשב או הפלאפון מקליטים. זה כיף. באמת.

כמובן שמובטחת דיסקרטיות מלאה.

מחכה לשמוע אתכן.

G.D.





הפנייה נכתבה בלשון נקבה אולם מיועדת לכל הקשת המגדרית.
את ההקלטות ניתן לשלוח לתיבת המייל שלי : Gerald.dior (at) gmail.com .

לפני 12 שנים. 15 במרץ 2012 בשעה 15:15


אולי זה יהיה רעיון טוב לישון לפחות שנת לילה טובה אחת השבוע
וגם ככה מאוחר
ואני עייף.
אבל עכשיו לפחות אני גם קצת שמח
כי את חמודה
וכל כך טוטאלית
ואני רוצה ללכת למיטה ולחלום שאת פה
לא איכפת לי שמת לך האינטרנט
אני הולך להמשיך לשבת ולכתוב פה
כי מתישהו האינטרנט יחזור
ואולי אז דברים יסתדרו
אבל בראש שלי אנחנו כבר נהיה ביחד
ואת תדעי שאני לא הפסקתי לכתוב לך למרות שהאינטרנט הפסיק
כי זה לא ישנה
כי יש בינינו קו שלא נסגר
גם אם אין שום תווך שהוא יכול לעבור דרכו
זה כנראה משהו כזה של מכניקת הקוואנטים או משהו
שחלקיקים יכולים לעבור ממקום למקום בלי לעבור באמצע
אז בטוח שזה יכול להיות ככה גם בין אנשים
כי למרות את בעצם שם
יש לי חלקיקים קוונטיים שזזים בין הראש שלי והראש שלך
ומידי פעם הם לא נוחתים במקום הנכון ואז החלקיקים שלי נמצאים בתוך כל מיני איברים אחרים שלך
או ממש רק על הקצה של הנקודות הרגישות של האיברים שלך
וזה אולי עדיין לא מורגש אבל מתישהו זה מצטבר ואז אפשר להריח את זה עליך
שאת רטובה מרוב שאני מצטבר בתוכך
ואני יכול להריח את זה כי אני בעצם נמצא גם שם
בתוכך
רק מאוד מאוד רחוק
בעיר אחרת
איפה שקר בגלל חוסר במישהו ולא בגלל עודף של משהו
ואני לא יודע כבר מה אני כותב כי כל החלקים שיודעים לכתוב בראש שלי היו חכמים מספיק בשביל להשתגר לתוך הגוף שלך
איפה שחם ולח ובין הרגליים שלך
ואני מנסה איכשהו לזיין אותך עם מילים
כי זה כל מה שנשאר לי
מבין כל החלקיקים שלי שלא יכולים להשתגר לך ישר לבין הרגליים
ואני חושב שבטח חלק מהם לא מגיעים למקום הנכון בכלל ונוחתים על כוכבים בשמיים
ואז הם תקועים שם ומחכים ליום שהכוס שלך יוכל למלא את כל היקום ולבלוע אותו
ואז הם גם יהיו שם בפנים, יחד עם כל החלקים האחרים שלי
ואני אהיה סוף סוף שלם
עירום
בין כל הכוכבים
בתוכך.
-מפץ גדול-

לפני 12 שנים. 8 במרץ 2012 בשעה 20:16


אני אוהב לקרוא שירה, אני פשוט בחור כזה.
נזכרתי היום בשיר קצר של יהודה עמיחי, רק בן שתי שורות :


"ביד חזקה ובזרוע נטויה,
גם זה ביטוי לאהבה. "



זה מה שחשבתי כשהזזתי את היד שלי בין הרגליים שלך, כל שריר ביד שלי כבר כאב אבל את המשכת לגנוח והמשכתי להזיז את היד שלי עד שאת התחלת לרטוט ולצעוק ולא יכלתי להפסיק.
אבל זה, כבר ידעתי, לא ממש קשור לאהבה.



לפני 12 שנים. 3 במרץ 2012 בשעה 18:44


אני מתנשמת ומתנשפת בזמן שהוא משחרר אותי. הסימנים המסולסלים על העור שלי נותרים גם לאחר שהמיתרים יורדים. כלל לא הרגשתי איך השרירים שלי נמתחו. הוא מעמיד אותי מהכיסא ומחזיק אותי ברגעים שלוקח לי להתאזן. בתנועות עדינות ואיטיות הוא מתחיל להפשיט אותי. זה מרגיש כמו הדבר הכי טבעי בעולם להתפשט על במה מול אולם ריק וגבר שפגשתי לראשונה. לאחר שאני נותרת רק בגרביי ברך ומגפיים הוא מביט בי במבט בוחן ומחייך. חיוך שהוא מחמאה של אלף מילים. "עכשיו אנחנו ננגן". הוא מרחיק את הכיסא ומניח אותי על רצפת העץ של הבמה במקומו. אני על ברכיי, גבי לפסנתר ופני לעברו. בדיוק מול איבר מינו שמתחבא מעיני מאחורי הבד השחור של המכנס. "אל תתני לעורף שלך לגעת בפסנתר" הוא מנחה אותי, "הפסנתר הוא בשביל לנגן". כך הוא נעמד ומתחיל לנגן. "ועכשיו נבצע את אחת מסונטות המסתורין של היינריך איגנץ פרנץ ביבר" הוא מכריז בדיקציה מושלמת כשהמנגינה מקיפה אותי. בחירה מושלמת, אני חושבת כשאני מנסה לדמיין לעצמי את מה שמסתתר מול פני. כל תו שהוא מנגן מעלה בראשי תמונות של חטאי הברית החדשה כמו שמצויר בעמודי התווים שבהם ראיתי את המנגינה הזו לראשונה. הוא מנגן בעמידה, האגן שלו נע מצד לצד בתנועות עדינות עם המוזיקה. "בעוד רגע יש תו אחד ארוך" הוא אומר "נגן העוגב ג'ון טול היה נוהג לקבע את אחד מקלידי העוגב עם עפרון כדי לנגן את היצירה הזו", הקול שלו יורד כמעט ללחישה כשהוא מצווה "תורידי את המכנס שלי". אני ממהרת לציית. באצבעות רועדות פותחת כפתור ורוכסן, נותנת לעצמי רגע להרגיש מבעד לתחתונים הלבנים את האיבר הכלוא. "ועכשיו תכניסי אותי לפה שלך". אני מושכת מטה את התחתון ובולעת אותו ברעבתנות. גאה לקחת חלק ביצירה הזו. אני מרגישה אותה מתקשה בפה שלי. "תיכף" הוא אומר, ואני מכניסה אותו הכי עמוק שאני יכולה, לנשום לא חשוב, אני חיה מהצלילים שמסביב. "עכשיו, תוציאי" הוא מצווה, אני מחזירה את ראשי לאחור, נזהרת שהעורף שלי לא יגע בפסנתר. הפסנתר הוא לנגינה. הוא לוקח את הזין הקשה שלו ולוחץ איתו על אחד הקלידים, לחיצה ארוכה. עם הידיים הפנויות שלו הוא מחזיר את הכיסא למקום ומכופף אותי מעליו, אני רואה רק את הרצפה והפדלים של הפסנתר, רק עכשיו אני מבינה שעבור מנגינת עוגב הוא לא צריך את הפדלים. הידיים שלו עוזבות אותי וחוזרות לקלידים, איפה שמקומן. אבל אני יכולה לחוש את האיבר שלו מגשש ואני מושיטה את הידיים שלי ומפסקת אותי לקראתו.
הוא חודר אלי בקצב של סונטת המסתורין שהוא ממשיך לנגן. ממלא אותי בין הרגליים ובתוך האוזניים. אני מרגישה אותו בתוכי, מתחכך בכל חלק שלי. התנועות עולות ויורדות. התנועות והצלילים מתחברים לאחד. "עכשיו תרימי את הידיים" הוא לוחש. אני מרימה את הידיים והוא, בין הקשה להקשה מניח אותן על הקלידים, "תנגני" הוא מצווה ואני מנגנת. אני לא מכירה את היצירה הזו אבל אני מנגנת לפי הקצב שהזין שלו נכנס ויוצא מהכוס שלי, אני מנגנת לפי האנחות שיוצאות לי מהפה, אני מנגנת לפי החוזק שבו הוא צובט לי את הפטמות, אני לוחצת על הקלידים בחוזק שהוא מכה על התחת שלי. אני מנגנת לפי הצעקות שהוא מוציא ממני. הוא מנגן בפסנתר דרכי. מעביר תווים מהלב דרך הזין שלו לכוס שלי ומשם לקלידים. אנחנו מנגנים. אני כלי להעביר את המוזיקה ממנו לפסנתר. זה התפקיד שאני רוצה למלא למשך כל חיי. אני רוצה להרגיש את המוזיקה שלו עוברת דרכי. להיות כלי בשבילו. כלי נגינה. כלי לגאונות שלו וכלי לזין שלו. כל חושי תוהו ובוהו, ואצבעות על פני קלידים, ומוזיקה מרחפת על פני הבמה.
הוא גומר בדו מז'ור.

לפני 12 שנים. 2 במרץ 2012 בשעה 16:52


זו הייתה פעם הראשונה בחיי שלא יכולתי לחכות עד שקונצרט יגמר. נדמה היה לי שעבר נצח בזמן שהוא ביצע במדויק את הסונטה של ליסט בסי מינור. עצמתי את העיניים ונשמתי עמוק, נאחזת במוזיקה ונמשכת איתה עד שמחיאות הכפיים הסואנות הרעידו את האולם. עברה עוד שעה לפני שהוא סיים לקוד וללחוץ את הידיים של כולם. הוא סימן לי במחווה של יד להישאר במקומי בזמן שהוא ליווה את האורחים האחרונים אל הדלתות. לאחר צאתכם הוא נעל את דלתות האולם ובמקום עשרות אנשים באולם היינו רק אנחנו. "אני שמח שבאת" הוא אמר וחיבק אותי, "נהנית מהקונצרט?" הוא שאל בזמן שהוא הוליך אותי אחריו לבמה. אני רק זוכרת שהלכתי בעקבותיו, מרחפת. הוא לקח כיסא נוסף מצד הבמה והושיב אותי לצידו, לשמאלו הפסנתר ואני לימינו. האולם הריק מולנו. "עכשיו" הוא אמר, "אנחנו נעשה קונצרט משלנו, את הפסנתר כיוונתי לפני ההופעה אבל אותך..." הנהנתי בחוסר הבנה, "אותך עוד צריך לכוון". הוא הלך לצד הבמה ושלף ממגירה שני מיתרים דקים. בצעדים מדודים הוא נעמד מאחורי ובעדינות הוביל את הידיים שלי אל מאחורי הגב, מאחורי הכיסא. אני מרגישה את המיתר מתהדק סביב פרקי הידיים שלי, מצמידות לי את הגב למסעד הכיסא. "בחרתי את המיתרים הדקים" הוא מסביר לי בטון של מורה, "כי אני רוצה שנגיע לצלילים הגבוהים". אני מהנהנת בלי לומר מילה. "שמעת על מוריס ראוול, המלחין הצרפתי?" אני מהנהנת לשלילה, אין לי מילים לענות לו. הקול שלו הוא כמו שיר, אני רוצה לשמוע עוד ממנו. הוא ממשיך לספר לי על המלחין הצרפתי בזמן שהוא קושר כל אחת מהרגליים שלי לרגליים של הכיסא. אני לא יכולה לזוז ואני גם לא רוצה.
הוא מתיישב על כסא הפסנתר ומחייך לעברי. הוא שולח את יד ימין ומסיט את השיער מעיניי. היד שלו עם קצוות האצבעות העדינות מרפרפות על פני העור שלי. הוא מחליק על פני הצוואר. גב היד שלו מתחכך כנגד השדיים שלי ואני נושמת עמוק. הוא פותח את הכפתורים של החולצה שלי ביד אחת וחופן את השד השמאלי שלי, אנחה נפלטת מהפה שלי. הוא לוחץ חזק יותר והצליל של קולי עולה עד שהוא משחרר. היד שלו נעה לשד השני, אצבעות נלפתות סביב פיטמה, הצליל שיוצא ממני הוא גבוה וצלול. הוא מחייך. אני פתאום מבינה שאני יכולה להרגיש את הצלילים שהוא רוצה מהמגע שלו.
היד שלו עוברת על פני הבטן שלי וכשהוא שולח את היד מתחת לחצאית שלי, אני יכולה להרגיש את האצבעות שלו משחקות מעל הבד הרטוב שמכסה את הערווה שלי. אני עוצמת עיניים ועוצמת המגע גורמת לי לשמוע מוזיקה בראש שלי, כשאני פותחת את העיניים אני מבינה שהמוזיקה היא לא בראש לי. בזמן שיד ימין שלו מלטפת את שפתי הכוס שלי, יד שמאל שלו מנגנת. אנחת העונג שיוצאת ממני מגלה לי שאני פעורת פה. "ראוול הלחין קונצ'רטו ליד שמאל" הוא ממלמל תוך כדי שהוא מעלה את יד ימין חזרה לשד שלי ולוחץ, אני, מגיבה מיידית, האנחה שלי מלווה את התווים להפליא. "בשביל פסנתרן מוכשר" הוא מרפרף על התחתון שלי, "בשם פאול ויטגנשטיין", חפינה של שד שמאל מושכת את הצליל, "שאיבד יד במלחמת העולם הראשונה" צביטה של הפטמה מעלה אותנו באוקטאבה. "וזו אחת היצירות", האצבע שלו חודרת לתוכי, האנחה העמוקה שיוצאת כשהוא מסובב את קצה אצבעו מותחת את נקישות הקלידים, "האהובות עלי" אני צועקת כשאני גומרת, מלווה את הקונצ'רטו, האצבע שלו לא מפסיקה. מותחת את הצליל שלי עד לסוף התיבה האחרונה.

לפני 12 שנים. 1 במרץ 2012 בשעה 15:06


הכינוי שלו באתר היה "המורה לפסנתר", כמו הסרט האהוב עלי. כששאלתי אותו למה הוא נקרא כך הוא אמר לי שמלבד זה שהוא מאוד התחבר לסרט הוא באמת מורה לפסנתר. ככל שדיברנו יותר גיליתי שמלבד העובדה ששנינו נמשכים לאותם דברים ממש הלהיב אותי שהוא יודע כל כך הרבה על מוסיקה. חודש אחרי שהתחלנו להתכתב הוא הזמין אותי לרסיטל שלו, "זה רק מופע קטן לפני כמה חברים" הוא העיר ואמר לי שהוא ירשום אותי ברשימת המוזמנים למקרה שאני ארצה לבוא.
התרגשתי כמו ילדה קטנה ולא רק בגלל שזו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים פנים מול פנים. קשה לי להסביר עד כמה התרגשתי. אני מנגנת על פסנתר מוסיקה קלאסית כבר שתיים עשרה שנה. הדבר היחיד שהתמדתי בו לאורך זמן והשקעתי בו. כל המשפחה המצומצמת שלי למדה פסנתר ובכלל למוסיקה היה מקום חשוב במשפחה. למצוא מישהו שחולק איתי את התשוקות שלי ואת האהבה שלי לפסנתר הרגשי שלי כמו חלום שלעולם לא יתגשם.
התלבשתי יפה, מסתמכת על הפרטים המעטים שהצלחתי לקלוט בשיחות שלנו לגבי מה שירגש אותו. גרביים ארוכות, חצאית קצרה, חולצה מכופתרת ואפילו השקעתי בעניבה. במראה נראיתי כמו מישהי שהתחפשה לתלמידת בית ספר באיזו פנימייה אנגלית. סקסית.
ה"מופע קטן לכמה חברים" התגלה כאולם של מאה איש. זו הייתה הפעם הראשונה שהגעתי לקונצרט והייתי ברשימת האורחים המיוחדים. האולם היה מלא אנשים ומלא המולה אבל לא שמתי לב. העיניים שלי היו מקובעות על הפסנתר השחור במרכז הבמה. כשראיתי אותו עולה לבמה וקד לפנינו יכולתי לראות את העיניים שלו סורקות את הקהל, כשהעיניים שלנו נפגשו הוא עצר. ידענו מייד מי אנחנו. הוא ידע שאני שם ואני ידעתי למי הוא ינגן. הוא התיישב ליד הפסנתר ומתח את אצבעותיו מעל הקלידים באותה מחווה עתיקת היומין של פסנתרנים באשר הם. הוא הפנה לעברי חיוך לפני התו הראשון, לא ידעתי באותו הרגע שהפרלוד שהוא הולך לנגן להיות המשחק המקדים הארוך ביותר שחוויתי אי פעם. האצבעות שלו החליקו על הקלידים. הצלילים התפשטו באוויר. הנשימה שלי נעתקה, יכולתי להרגיש את המיתרים הנמוכים מהדהדים בין הרגליים שלי. כאילו הוא שלח כל נקישה ונקישה במיוחד לגעת בי. הנחתי את התיק שלי על הברכיים כדי הסתיר את היד המגששת ששלחתי מתחת לחצאית שלי והבטתי לצדדים. אף אחד לא שם לב. כולם בהו בבמה או עצמו עיניים. אני הנעתי את האצבעות שלי מתחת לחצאית, מחקה את התנועות של האצבעות שלו. הוא ניגן את רחמנינוב. לא. הוא ניגן את רחמנינוב להפליא. ידעתי באותו הרגע שיש לו אצבעות גדולות וארוכות, אצבעות שיודעות לנוע בתזמון ובמתיקות. אצבעות שיכולות להיכנס ולצאת מהקצב. אצבעות ש... גמרתי בשקט כבר בחלק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר מספר שתיים בדו מינור.

לפני 12 שנים. 20 בפברואר 2012 בשעה 22:28


אני מוליכה אותו לסלון, מנסה להעביר את רגע המבוכה של ללחוץ ידיים או להתחבק. לא ממש ידעתי מה לעשות, אחרי הכול זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. הכול נקי ומצוחצח ואני ממש משתדלת לעשות רושם טוב. התזמון שלו מצוין, המוזיקה בדיוק מתחלפת מזפלין לדויד בואי . "תשב, תרגיש בנוח" אני מחווה לעבר הספה והוא מתיישב ומחייך בנינוחות. "אני יכולה להציע לך משהו לשתות, איזה גולדסטאר או ג'יימיסון?" אני מראה בנונשלנטיות שאני זוכרת מה המשקאות החביבים עליו תוך כדי שאני הולכת לעבר המטבח. אני יכולה לשמוע אותו מהסלון, מתופף עם הידיים על השולחן, עונה "ג'יימיסון, בבקשה". אני אוהבת את הביטחון בקול שלו, מתאים למבנה הרזה והגבוה, למרות שהוא בכלל לא כמו שחשבתי שהוא יהיה מכל הזמן הזה שהתכתבנו. אני מעיפה מבט מהיר לבדוק את האוכל. ממש השקעתי בו בערב הזה, מרק בצל למנה ראשונה, ניוקי עם ערמונים ושריפס למנה עיקרית ולקינוח מרנג עם הגלידה החביבה עליו, וניל עם פצפוצים.

אני חוזרת לסלון ומניחה את הכוסות על השולחן הקטן, גולדסטאר בשבילי, ויסקי בשבילו. הוא לוקח את הכוס ומחייך. ״אני מקווה שאתה באת רעב, יש דברים משובחים ממתינים״ אני מכריזה כשאני מפנה לו את הגב ועורכת את שולחן האוכל. הוא ממלמל משהו ומתופף שוב על שולחן הקפה עם האצבעות שלו. ״מה?״ אני שואלת. ״אני אשמח מאוד להתחיל עם האוכל״ הוא עונה מאחורי. יש לו קול מאוד סקסי. עמוק. אני נזכרת בתשובה שלו כשהצעתי שנעביר את מערכת היחסים הזו מההתכתבויות וצ׳אטים למפגש אמיתי. כבר יומיים שדמיינתי לעצמי באיזה קול הוא אמר "זה יהיה ניסוי מעניין".

אני הולכת וחוזרת מהמטבח עם הסיר, מגישה את המרק. שנינו מתיישבים ועושים לחיים. יש לי הרגשה טובה לגבי הערב. אני מרימה את המצקת וממלאת את הקערה שלי ״אתה רוצה מרק?" אני שואלת בחיוך מפתה ״או שחשבת על משהו אחר?". הוא מוציא משהו מהכיס שלו, אני מתכופפת קדימה ורואה שזו קובייה קטנה בצבע סגול. ״אחד עד שלוש, נאכל מרק, ארבע עד שש, משהו אחר״ הוא אומר ומגלגל את הקובייה על השולחן, הקובייה מתגלגלת כמה פעמים בצליל תיפוף שקט על השולחן ונעצרת על חמש. אני לא לגמרי בטוחה מה הוא רוצה אבל בתנועה אחת חלקה הוא קם ומנתק את הכבל המאריך של הטלפון מהקיר, הוא נעמד מאחורי ולפני שאני מבינה מה קורה הוא תופס את שני הידיים שלי וקושר מאחורי הגב. ״היי, מה לעזאזל אתה...", ״שקט״ הוא אומר בטון סמכותי ״אל תקללי, זה גורם לך להישמע... וולגרית״. ״לך להזדיין יא.." הוא מושיט יד ולוקח באקראי ספר מהמדף שעל הקיר, התמונה של עין פתוחה על העטיפה בוהה בי בזמן שהוא עוזב את הספר ונותן לו לצלול לתוך סיר המרק. אני לא מצליחה לסגור את הפה שלי מרוב תדהמה. ״אחד עד שלוש, אני זורק פנימה עוד ספר, ארבע עד שש אנחנו מנקים לך את הפה״. הקובייה מתגלגלת. הבן זונה ידע בדיוק איפה ללחוץ בשביל להשתיק אותי. שש.

אני בוהה בספר שצף במרק בזמן שהוא הולך וחוזר מהשירותים סבון ביד. הוא מניח את הגוש הלבן בקערית המרק והסבון צף, סופג את הצהבהבות של מרק הבצל. אני בוהה בקערית. אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לעשות שום דבר מלבד לבהות ולעשות את מה שהוא אומר לי. הוא מרים את הכף וממלא אותה במרק עם בועות סבוניות שצפות מעליו. ״פה גדול״ הוא אומר. אני מסתכלת בקובייה שנחה על השולחן ופותחת את הפה בהססנות. הוא מכניס את הכף. כל החיך שלי נהיה חלקלק ומבחיל. אני משתעלת אבל הוא כבר מרים שוב את הכף. ״ואם אני, בבקשה, לא רוצה עוד?" אני מנסה לשאול בקול הכי מנומס שאני יכולה. הוא מניח את הכף ולוקח לגימה מהכוס שלו. הוא דוחף את הכלים לצד השולחן בעדינות ומניח מולי נעל בית ומספריים. אני מנצלת את ההזדמנות ומנסה לשחרר את הידיים שלי אבל לא מצליחה אפילו להזיז את הקשר. הוא מצביע על נעל הבית ״אחד עד שלוש״ ואז מצביע לעבר המספריים ״ארבע עד שש״.

אני אפילו לא יודעת למה לקוות. המבט שלי לא זז לשנייה מהקובייה כשהוא מרים אותה, צליל הגלגול נשמע כמו תיפוף אצבעות על שולחן העץ. אני לא מעזה למצמץ. ארבע. בלי להתאמץ בכלל הוא מרים אותי מהכיסא ומשכיב אותי על הרצפה, החזה שלי נמעך על הרצפה ומוציא לי את האויר. אני לא רואה עם מה הוא מחבר כל אחת מהרגליים שלי לרגל אחרת של השולחן ככה שאני כמעט בשפגאט. ״אל תזוזי״ הוא אומר בטון הסמכותי הזה ואני יכולה להרגיש את המספריים נדחקות לתחתית המכנס שלי, פורמות את השרוואלים מהקרסוליים מעלה. הלהב הקר מתחכך בעור שלי ואני נרעדת. ״לא לזוז״ הוא לוחש ואני מוצאת את עצמי מתנצלת. אחרי כמה דקות אני מוצאת את עצמי בלי מכנסיים. רק תחתון תחרה קטן, ורוד וספוג מכסה את איבר המין שלי.

הוא אוחז בשיער שלי ומרים את הראש שלי מהרצפה, זה כואב אבל אני חושקת שיניים ומשירה מבט לעיניים שלו. ״אחד עד שלוש, אני משחרר אותך והולך מפה״. הוא אומר בטון ענייני בזמן שהוא שולף מהכיס שלו חפיסת קונדומים ומניח על הרצפה ״ארבע עד שש, אני מזיין לך את הצורה בכל חור שיש לך" הוא מצביע על החבילה שמונחת על הרצפה לאות הדגשה "את מבינה?". אני מנסה לבלוע את הרוק שלי כדי לדבר או להנהן אבל הגרון שלי יבש והוא עדיין מושך בשיער שלי. בסוף אני לוחשת ״כן״. הוא קם ונעמד מעלי. אני יכולה להרגיש את התנועה של היד שלו לעבר הקובייה. הוא מסתובב ומתיישב מולי. היד שלו נעה בהילוך איטי ומשחררת את הקובייה להתגלגל מולי על הרצפה. אני שומעת את צליל התיפוף של הקובייה על הפרקט. אני עוצמת את העיניים בתפילה ״בבקשה, אלוהים״ אני מתחננת לעצמי, הצליל נעצר אבל אני לא מעזה לפתוח את העיניים, "בבקשה אל תיתן לו ללכת".