וניל עם פיצפוצים

זו הייתה פעם הראשונה בחיי שלא יכולתי לחכות עד שקונצרט יגמר. נדמה היה לי שעבר נצח בזמן שהוא ביצע במדויק את הסונטה של ליסט בסי מינור. עצמתי את העיניים ונשמתי עמוק, נאחזת במוזיקה ונמשכת איתה עד שמחיאות הכפיים הסואנות הרעידו את האולם. עברה עוד שעה לפני שהוא סיים לקוד וללחוץ את הידיים של כולם. הוא סימן לי במחווה של יד להישאר במקומי בזמן שהוא ליווה את האורחים האחרונים אל הדלתות. לאחר צאתכם הוא נעל את דלתות האולם ובמקום עשרות אנשים באולם היינו רק אנחנו. "אני שמח שבאת" הוא אמר וחיבק אותי, "נהנית מהקונצרט?" הוא שאל בזמן שהוא הוליך אותי אחריו לבמה. אני רק זוכרת שהלכתי בעקבותיו, מרחפת. הוא לקח כיסא נוסף מצד הבמה והושיב אותי לצידו, לשמאלו הפסנתר ואני לימינו. האולם הריק מולנו. "עכשיו" הוא אמר, "אנחנו נעשה קונצרט משלנו, את הפסנתר כיוונתי לפני ההופעה אבל אותך..." הנהנתי בחוסר הבנה, "אותך עוד צריך לכוון". הוא הלך לצד הבמה ושלף ממגירה שני מיתרים דקים. בצעדים מדודים הוא נעמד מאחורי ובעדינות הוביל את הידיים שלי אל מאחורי הגב, מאחורי הכיסא. אני מרגישה את המיתר מתהדק סביב פרקי הידיים שלי, מצמידות לי את הגב למסעד הכיסא. "בחרתי את המיתרים הדקים" הוא מסביר לי בטון של מורה, "כי אני רוצה שנגיע לצלילים הגבוהים". אני מהנהנת בלי לומר מילה. "שמעת על מוריס ראוול, המלחין הצרפתי?" אני מהנהנת לשלילה, אין לי מילים לענות לו. הקול שלו הוא כמו שיר, אני רוצה לשמוע עוד ממנו. הוא ממשיך לספר לי על המלחין הצרפתי בזמן שהוא קושר כל אחת מהרגליים שלי לרגליים של הכיסא. אני לא יכולה לזוז ואני גם לא רוצה.
הוא מתיישב על כסא הפסנתר ומחייך לעברי. הוא שולח את יד ימין ומסיט את השיער מעיניי. היד שלו עם קצוות האצבעות העדינות מרפרפות על פני העור שלי. הוא מחליק על פני הצוואר. גב היד שלו מתחכך כנגד השדיים שלי ואני נושמת עמוק. הוא פותח את הכפתורים של החולצה שלי ביד אחת וחופן את השד השמאלי שלי, אנחה נפלטת מהפה שלי. הוא לוחץ חזק יותר והצליל של קולי עולה עד שהוא משחרר. היד שלו נעה לשד השני, אצבעות נלפתות סביב פיטמה, הצליל שיוצא ממני הוא גבוה וצלול. הוא מחייך. אני פתאום מבינה שאני יכולה להרגיש את הצלילים שהוא רוצה מהמגע שלו.
היד שלו עוברת על פני הבטן שלי וכשהוא שולח את היד מתחת לחצאית שלי, אני יכולה להרגיש את האצבעות שלו משחקות מעל הבד הרטוב שמכסה את הערווה שלי. אני עוצמת עיניים ועוצמת המגע גורמת לי לשמוע מוזיקה בראש שלי, כשאני פותחת את העיניים אני מבינה שהמוזיקה היא לא בראש לי. בזמן שיד ימין שלו מלטפת את שפתי הכוס שלי, יד שמאל שלו מנגנת. אנחת העונג שיוצאת ממני מגלה לי שאני פעורת פה. "ראוול הלחין קונצ'רטו ליד שמאל" הוא ממלמל תוך כדי שהוא מעלה את יד ימין חזרה לשד שלי ולוחץ, אני, מגיבה מיידית, האנחה שלי מלווה את התווים להפליא. "בשביל פסנתרן מוכשר" הוא מרפרף על התחתון שלי, "בשם פאול ויטגנשטיין", חפינה של שד שמאל מושכת את הצליל, "שאיבד יד במלחמת העולם הראשונה" צביטה של הפטמה מעלה אותנו באוקטאבה. "וזו אחת היצירות", האצבע שלו חודרת לתוכי, האנחה העמוקה שיוצאת כשהוא מסובב את קצה אצבעו מותחת את נקישות הקלידים, "האהובות עלי" אני צועקת כשאני גומרת, מלווה את הקונצ'רטו, האצבע שלו לא מפסיקה. מותחת את הצליל שלי עד לסוף התיבה האחרונה.