וניל עם פיצפוצים

אני מתנשמת ומתנשפת בזמן שהוא משחרר אותי. הסימנים המסולסלים על העור שלי נותרים גם לאחר שהמיתרים יורדים. כלל לא הרגשתי איך השרירים שלי נמתחו. הוא מעמיד אותי מהכיסא ומחזיק אותי ברגעים שלוקח לי להתאזן. בתנועות עדינות ואיטיות הוא מתחיל להפשיט אותי. זה מרגיש כמו הדבר הכי טבעי בעולם להתפשט על במה מול אולם ריק וגבר שפגשתי לראשונה. לאחר שאני נותרת רק בגרביי ברך ומגפיים הוא מביט בי במבט בוחן ומחייך. חיוך שהוא מחמאה של אלף מילים. "עכשיו אנחנו ננגן". הוא מרחיק את הכיסא ומניח אותי על רצפת העץ של הבמה במקומו. אני על ברכיי, גבי לפסנתר ופני לעברו. בדיוק מול איבר מינו שמתחבא מעיני מאחורי הבד השחור של המכנס. "אל תתני לעורף שלך לגעת בפסנתר" הוא מנחה אותי, "הפסנתר הוא בשביל לנגן". כך הוא נעמד ומתחיל לנגן. "ועכשיו נבצע את אחת מסונטות המסתורין של היינריך איגנץ פרנץ ביבר" הוא מכריז בדיקציה מושלמת כשהמנגינה מקיפה אותי. בחירה מושלמת, אני חושבת כשאני מנסה לדמיין לעצמי את מה שמסתתר מול פני. כל תו שהוא מנגן מעלה בראשי תמונות של חטאי הברית החדשה כמו שמצויר בעמודי התווים שבהם ראיתי את המנגינה הזו לראשונה. הוא מנגן בעמידה, האגן שלו נע מצד לצד בתנועות עדינות עם המוזיקה. "בעוד רגע יש תו אחד ארוך" הוא אומר "נגן העוגב ג'ון טול היה נוהג לקבע את אחד מקלידי העוגב עם עפרון כדי לנגן את היצירה הזו", הקול שלו יורד כמעט ללחישה כשהוא מצווה "תורידי את המכנס שלי". אני ממהרת לציית. באצבעות רועדות פותחת כפתור ורוכסן, נותנת לעצמי רגע להרגיש מבעד לתחתונים הלבנים את האיבר הכלוא. "ועכשיו תכניסי אותי לפה שלך". אני מושכת מטה את התחתון ובולעת אותו ברעבתנות. גאה לקחת חלק ביצירה הזו. אני מרגישה אותה מתקשה בפה שלי. "תיכף" הוא אומר, ואני מכניסה אותו הכי עמוק שאני יכולה, לנשום לא חשוב, אני חיה מהצלילים שמסביב. "עכשיו, תוציאי" הוא מצווה, אני מחזירה את ראשי לאחור, נזהרת שהעורף שלי לא יגע בפסנתר. הפסנתר הוא לנגינה. הוא לוקח את הזין הקשה שלו ולוחץ איתו על אחד הקלידים, לחיצה ארוכה. עם הידיים הפנויות שלו הוא מחזיר את הכיסא למקום ומכופף אותי מעליו, אני רואה רק את הרצפה והפדלים של הפסנתר, רק עכשיו אני מבינה שעבור מנגינת עוגב הוא לא צריך את הפדלים. הידיים שלו עוזבות אותי וחוזרות לקלידים, איפה שמקומן. אבל אני יכולה לחוש את האיבר שלו מגשש ואני מושיטה את הידיים שלי ומפסקת אותי לקראתו.
הוא חודר אלי בקצב של סונטת המסתורין שהוא ממשיך לנגן. ממלא אותי בין הרגליים ובתוך האוזניים. אני מרגישה אותו בתוכי, מתחכך בכל חלק שלי. התנועות עולות ויורדות. התנועות והצלילים מתחברים לאחד. "עכשיו תרימי את הידיים" הוא לוחש. אני מרימה את הידיים והוא, בין הקשה להקשה מניח אותן על הקלידים, "תנגני" הוא מצווה ואני מנגנת. אני לא מכירה את היצירה הזו אבל אני מנגנת לפי הקצב שהזין שלו נכנס ויוצא מהכוס שלי, אני מנגנת לפי האנחות שיוצאות לי מהפה, אני מנגנת לפי החוזק שבו הוא צובט לי את הפטמות, אני לוחצת על הקלידים בחוזק שהוא מכה על התחת שלי. אני מנגנת לפי הצעקות שהוא מוציא ממני. הוא מנגן בפסנתר דרכי. מעביר תווים מהלב דרך הזין שלו לכוס שלי ומשם לקלידים. אנחנו מנגנים. אני כלי להעביר את המוזיקה ממנו לפסנתר. זה התפקיד שאני רוצה למלא למשך כל חיי. אני רוצה להרגיש את המוזיקה שלו עוברת דרכי. להיות כלי בשבילו. כלי נגינה. כלי לגאונות שלו וכלי לזין שלו. כל חושי תוהו ובוהו, ואצבעות על פני קלידים, ומוזיקה מרחפת על פני הבמה.
הוא גומר בדו מז'ור.