וניל עם פיצפוצים

אני מוליכה אותו לסלון, מנסה להעביר את רגע המבוכה של ללחוץ ידיים או להתחבק. לא ממש ידעתי מה לעשות, אחרי הכול זו הפעם הראשונה שאנחנו נפגשים. הכול נקי ומצוחצח ואני ממש משתדלת לעשות רושם טוב. התזמון שלו מצוין, המוזיקה בדיוק מתחלפת מזפלין לדויד בואי . "תשב, תרגיש בנוח" אני מחווה לעבר הספה והוא מתיישב ומחייך בנינוחות. "אני יכולה להציע לך משהו לשתות, איזה גולדסטאר או ג'יימיסון?" אני מראה בנונשלנטיות שאני זוכרת מה המשקאות החביבים עליו תוך כדי שאני הולכת לעבר המטבח. אני יכולה לשמוע אותו מהסלון, מתופף עם הידיים על השולחן, עונה "ג'יימיסון, בבקשה". אני אוהבת את הביטחון בקול שלו, מתאים למבנה הרזה והגבוה, למרות שהוא בכלל לא כמו שחשבתי שהוא יהיה מכל הזמן הזה שהתכתבנו. אני מעיפה מבט מהיר לבדוק את האוכל. ממש השקעתי בו בערב הזה, מרק בצל למנה ראשונה, ניוקי עם ערמונים ושריפס למנה עיקרית ולקינוח מרנג עם הגלידה החביבה עליו, וניל עם פצפוצים.

אני חוזרת לסלון ומניחה את הכוסות על השולחן הקטן, גולדסטאר בשבילי, ויסקי בשבילו. הוא לוקח את הכוס ומחייך. ״אני מקווה שאתה באת רעב, יש דברים משובחים ממתינים״ אני מכריזה כשאני מפנה לו את הגב ועורכת את שולחן האוכל. הוא ממלמל משהו ומתופף שוב על שולחן הקפה עם האצבעות שלו. ״מה?״ אני שואלת. ״אני אשמח מאוד להתחיל עם האוכל״ הוא עונה מאחורי. יש לו קול מאוד סקסי. עמוק. אני נזכרת בתשובה שלו כשהצעתי שנעביר את מערכת היחסים הזו מההתכתבויות וצ׳אטים למפגש אמיתי. כבר יומיים שדמיינתי לעצמי באיזה קול הוא אמר "זה יהיה ניסוי מעניין".

אני הולכת וחוזרת מהמטבח עם הסיר, מגישה את המרק. שנינו מתיישבים ועושים לחיים. יש לי הרגשה טובה לגבי הערב. אני מרימה את המצקת וממלאת את הקערה שלי ״אתה רוצה מרק?" אני שואלת בחיוך מפתה ״או שחשבת על משהו אחר?". הוא מוציא משהו מהכיס שלו, אני מתכופפת קדימה ורואה שזו קובייה קטנה בצבע סגול. ״אחד עד שלוש, נאכל מרק, ארבע עד שש, משהו אחר״ הוא אומר ומגלגל את הקובייה על השולחן, הקובייה מתגלגלת כמה פעמים בצליל תיפוף שקט על השולחן ונעצרת על חמש. אני לא לגמרי בטוחה מה הוא רוצה אבל בתנועה אחת חלקה הוא קם ומנתק את הכבל המאריך של הטלפון מהקיר, הוא נעמד מאחורי ולפני שאני מבינה מה קורה הוא תופס את שני הידיים שלי וקושר מאחורי הגב. ״היי, מה לעזאזל אתה...", ״שקט״ הוא אומר בטון סמכותי ״אל תקללי, זה גורם לך להישמע... וולגרית״. ״לך להזדיין יא.." הוא מושיט יד ולוקח באקראי ספר מהמדף שעל הקיר, התמונה של עין פתוחה על העטיפה בוהה בי בזמן שהוא עוזב את הספר ונותן לו לצלול לתוך סיר המרק. אני לא מצליחה לסגור את הפה שלי מרוב תדהמה. ״אחד עד שלוש, אני זורק פנימה עוד ספר, ארבע עד שש אנחנו מנקים לך את הפה״. הקובייה מתגלגלת. הבן זונה ידע בדיוק איפה ללחוץ בשביל להשתיק אותי. שש.

אני בוהה בספר שצף במרק בזמן שהוא הולך וחוזר מהשירותים סבון ביד. הוא מניח את הגוש הלבן בקערית המרק והסבון צף, סופג את הצהבהבות של מרק הבצל. אני בוהה בקערית. אני מרגישה כאילו אני לא יכולה לעשות שום דבר מלבד לבהות ולעשות את מה שהוא אומר לי. הוא מרים את הכף וממלא אותה במרק עם בועות סבוניות שצפות מעליו. ״פה גדול״ הוא אומר. אני מסתכלת בקובייה שנחה על השולחן ופותחת את הפה בהססנות. הוא מכניס את הכף. כל החיך שלי נהיה חלקלק ומבחיל. אני משתעלת אבל הוא כבר מרים שוב את הכף. ״ואם אני, בבקשה, לא רוצה עוד?" אני מנסה לשאול בקול הכי מנומס שאני יכולה. הוא מניח את הכף ולוקח לגימה מהכוס שלו. הוא דוחף את הכלים לצד השולחן בעדינות ומניח מולי נעל בית ומספריים. אני מנצלת את ההזדמנות ומנסה לשחרר את הידיים שלי אבל לא מצליחה אפילו להזיז את הקשר. הוא מצביע על נעל הבית ״אחד עד שלוש״ ואז מצביע לעבר המספריים ״ארבע עד שש״.

אני אפילו לא יודעת למה לקוות. המבט שלי לא זז לשנייה מהקובייה כשהוא מרים אותה, צליל הגלגול נשמע כמו תיפוף אצבעות על שולחן העץ. אני לא מעזה למצמץ. ארבע. בלי להתאמץ בכלל הוא מרים אותי מהכיסא ומשכיב אותי על הרצפה, החזה שלי נמעך על הרצפה ומוציא לי את האויר. אני לא רואה עם מה הוא מחבר כל אחת מהרגליים שלי לרגל אחרת של השולחן ככה שאני כמעט בשפגאט. ״אל תזוזי״ הוא אומר בטון הסמכותי הזה ואני יכולה להרגיש את המספריים נדחקות לתחתית המכנס שלי, פורמות את השרוואלים מהקרסוליים מעלה. הלהב הקר מתחכך בעור שלי ואני נרעדת. ״לא לזוז״ הוא לוחש ואני מוצאת את עצמי מתנצלת. אחרי כמה דקות אני מוצאת את עצמי בלי מכנסיים. רק תחתון תחרה קטן, ורוד וספוג מכסה את איבר המין שלי.

הוא אוחז בשיער שלי ומרים את הראש שלי מהרצפה, זה כואב אבל אני חושקת שיניים ומשירה מבט לעיניים שלו. ״אחד עד שלוש, אני משחרר אותך והולך מפה״. הוא אומר בטון ענייני בזמן שהוא שולף מהכיס שלו חפיסת קונדומים ומניח על הרצפה ״ארבע עד שש, אני מזיין לך את הצורה בכל חור שיש לך" הוא מצביע על החבילה שמונחת על הרצפה לאות הדגשה "את מבינה?". אני מנסה לבלוע את הרוק שלי כדי לדבר או להנהן אבל הגרון שלי יבש והוא עדיין מושך בשיער שלי. בסוף אני לוחשת ״כן״. הוא קם ונעמד מעלי. אני יכולה להרגיש את התנועה של היד שלו לעבר הקובייה. הוא מסתובב ומתיישב מולי. היד שלו נעה בהילוך איטי ומשחררת את הקובייה להתגלגל מולי על הרצפה. אני שומעת את צליל התיפוף של הקובייה על הפרקט. אני עוצמת את העיניים בתפילה ״בבקשה, אלוהים״ אני מתחננת לעצמי, הצליל נעצר אבל אני לא מעזה לפתוח את העיניים, "בבקשה אל תיתן לו ללכת".