וניל עם פיצפוצים

"זה הרבה זמן לא קרה לי
כשהחושך מבפנים תופס ת'אור
בציפורניים של חיה
שמתבוננת בפרצוף מוכה
מבט מורעב
שיער סומר בעורף"

החזקתי אותה בידיים שעדיין נוטפות אהבה וניסיתי להסביר למה שברתי לה את הלב ואחרי שהיא השתתקה ניסיתי להסביר גם למה כמעט שברתי לה את הגוף. "שולטים הם הרבה יותר שבירים מסאבים" אני אומר לה והיא מתחילה לבכות, "כשסאבים נשברים החבלים מחזיקים אתכם שלמים אבל כששולטים נשברים אין שום דבר שיחזיק אותנו ביחד אז לפעמים אנחנו מתפרקים לגמרי, עד הסוף". אני מוחה את הזיעה מהמצח שלה אבל לא מהראש, היא לא אוהבת שאני מלטף לה את השיער. החבל עדיין הדוק סביב כפות הידיים שלה, אחר מונח סביב הצוואר שלי. מוזר שאני כבר שנים לומד קשרים חדשים אבל רק השבוע טרחתי ללמוד איך לקשור עניבת חנק. עכשיו החבלים כבר רפויים אבל אנחנו עדיין מהודקים אחד לשנייה, מחובקים כל כך צמוד שאי אפשר להבדיל בין הזיעה שלה והזרע שלי. היא עדיין רועדת ועצוב לי שהדאגתי אותה כל כך אז אני מחזיק אותה בידיים שלי ושותק.

"כל כך הרבה זמן לא בכיתי! והרבה זמן
לא רציתי לנגן, לטעום אישה"

יש לי משהו בתוך הבטן או בתוך הלב שאני מנסה להוציא החוצה בשבילה, אבל כל הדרך מהבפנים שלי החוצה כבר חלודה. וניסיתי לשמן את זה עם מה שנזל לה מהכוס ועם מה שנשפך לי מהחתכים אבל הכול נספג, נספג בתוך הזיכרונות הרעים. אני כנראה צריך ניתוח להוציא את זה החוצה. אני טועם לה את המצח ויש לה טעם של שנת לילה טובה.

"והחבל שקושר אותי הולך ומתרופף
אני צריך אותו סביבי
אני יותר מדי עייף"

כמה פעמים כבר חשבתי לסיים את הסיפור הזה? ויש לי אלף זיכרונות שדוחקים בי:מלמול של "סוטה" בקול נגעל, "אתה רוצה לעשות מה?" במבט מופתע, "אז זה הקטע המוזר שלך" מסונן משפתיים ציניות. לא טוב לי פה ושאר העולם הוא פשוט בור עמוק יותר של חרא. עכשיו אין מה לחשוב על זה אז אני מתיר את הקשר ממנה וכפות הידיים שלה רועדות כשהיא רוכנת קדימה, מסירה את הקשר מעל הצוואר שלי ומשעינה את הראש התשוש שלה על החזה שלי. אנחנו מתבוססים בשלולית של שאריות רגש. אני מחזיק אותה. חזק. והיא מחבקת אותי בחזרה. אין שום דבר שקושר אותנו יחד.

"הייתה בי רגישות אבל פשוט היא נגמרה
אני רוצה שתצעקי
למרות שכלום עוד לא קרה"

אני מסתכל עליה אבל לא רואה אותה. לא מצליח לראות את הבת אדם שהיא, או הבת אדם שהיא הייתה. אני נזכר שפעם היא נתנה לי את הדמעות שלה במתנה. אני זוכר כמה זה ריגש אותי. אני זוכר איך הפסקתי לנשום כששאלתי אותה למה היא לא אמרה את המילה הבטוחה שלנו והיא אמרה "כי רצית לראות אותי בוכה". ועכשיו? עכשיו אני רק רציתי שהיא תצעק כדי שאני אשמע קול של מישהו אחד בעולם שאכפת לו. גם אם איכפת לו רק ממה שאני עושה לו. מישהו בטח יגיד שגם זה סוג של אהבה.

"כל החוטים עדיין פה
אבל כלום לא מחובר"

אני קם והולך אל החלון, אני יכול להרגיש את המבט שלה עוקב אחרי אבל נרפה כשאני לא פותח את הזכוכית. בחוץ יש מיליוני אנשים שלא איכפת להם ממני בשום דרך והמחשבה הזו מנחמת אותי מספיק ככה שאני כבר לא חושב על הסוף. אני לוקח טוש מהשידה ומתחיל לכתוב על הזגוגית שירה, אני שומע את הצעדים המהוססים שלה ואז אני מרגיש את הזרועות החמות והרכות שלה נכרכות סביבי לאט כמו שמיכה, בהשתקפות בזגוגית אני רואה רק את החבורות הכחולות, הקעקועים השחורים והחתכים האדומים, ואני לא מצליח לזכור אם אלו הסימנים שלה או שלי. אבל עכשיו פחות קר ועכשיו זה זמן טוב לנשום שוב. וזה זמן טוב להירגע. וזה זמן טוב לשכוח. אבל "זה לא זמן טוב לכתוב שירה".