וניל עם פיצפוצים

כמו מטורף, רץ בבית, מסתכל, מחפש. במלחמה כל דבר יכול להיות נשק, לא? ובאהבה ובמלחמה אין חוקים, אין חוקים בכלל. והיא מובילה. היא ששוכבת שם על הספה, יד קשורה לרגל שקשורה לרגל שקשורה ליד. עדיין גונחת מהבקבוק בירה שדחפתי לתחת שלה. בירה קרה שנוטפת לתוך החור החם שלה, כי היא אוהבת את הפיזי, את העובדתיות שמשהו נכנס לתוכה, מגיע לה עד הסוף, עד הקצה, מציף לה את צורה. לי זה לא מספיק, אני רוצה עוד, חייב עוד, חייב להראות לה שאני יותר טוב ממנו. הזמן שלי קצר. זו ההזדמנות היחידה שלי. אני רץ למטבח ועובר על הכלים שזרוקים על השיש. מקציף עם שאריות של עוגה, קערית מלאה קציפת לימון ותרווד דביק מסוכר מקורמל. זה יספיק. אני מרים את התרווד ורץ חזרה לסלון. מכה בתחת שלה והצליל מהדהד בחדר. היא נעה מצד לצד בהפתעה ונהנית מעצמה, אני ממשיך להצליף ועוצר רק לרגע כדי ללקק את המתיקות שנדבקת לתחת שלה. הסוכר המתוק מעורבב בטעם שלה. קרם ברולה של האלים אבל אין לי זמן לחשוב על זה, לא עכשיו כשהיא עדיין נאנחת ככה בטירוף. אני מזנק הצידה ושולח יד לארגז הכלים הפתוח מתחת לתמונה. פטיש? שופין? מברג? לא.. רגע! הצד השני של המברג. פלסטיק קשיח בקוטר הנכון. אני חוזר לגוף המתפתל על הספה, יורק לחור שממתין ומבריג את האהבה שלי לתוכה. מהדק היטב כדי שהיא תדע איך אני מרגיש, כמה עמוק אני אוהב אותה. עכשיו עם כל הצלפה של התרווד כל הסדר הפנימי שלה משתנה. היא מתנשפת וגונחת, מתחננת שאני אזיין אותה ואני מצליף בה ומזכיר לכלבה שהבקבוק הזה לא יוצא ממנה עד שהיא גומרת. והיא ממשיכה לצעוק שהיא לא רוצה לגמור יותר בחיים שלה אם זה לא מהזין שלי. וזה עושה אותי כל כך מאושר שאני רץ קדימה ודוחף את הזין שלי לפה שלה. היא ממשיכה להתחנן שאני אכנס אליה בין מציצה למציצה. ועכשיו היא כבר לא נראית כמו איזה פסל מזהב של אלה יוונית שאני מעריץ מאז התיכון או חרא כזה. עכשיו היא הדבר הזה שעוטף את הזין שלי. היא כבר לא זהובה. יותר כמו משהו שקוף-מתוק כזה שנכנס לי ללב דרך כל החורים שיש לה בגוף ואני קשה יותר מהבקבוק שכבר תקוע בתוכה ועכשיו זה אני שלא יכול לחיות עוד רגע אחד בלי לזיין אותה אז אני רץ לצד השני ונזכר שאין לי קונדום פה אז אני לוקח את השקית ניילון הקטנה של העוגיות שהיא הכינה ועוטף את הזין שלי בזמן שאני מוציא את המברג ודוחף את עצמי פנימה והיא מתפתלת כמו משוגעת וצועקת שהיא אוהבת אותי יותר מכל גבר אחר ואני לא מקשיב כי כשאני בתוכה הכוס שלה חם כמו המדורת ל"ג בעומר שנפגשנו בה פעם ראשונה לפני שנים והביצים שלי נגררות על הזכוכית הקרה של הגולדסטר. ואיפשהו בין החום והקור, הזין שלי מרגיש את החספוס מהפירורים של העוגיות שלה ואני חושב שאולי תמיד הייתי מאוהב בה. והיא צועקת שהיא גומרת ושאני לא אפסיק לזיין אותה אף פעם והבקבוק שבין הרגליים שלה עולה על גדותיה ומציף את שנינו בנוזל צהבהב, ואני ממשיך לזין אותה בתוך אגם של זהב, כמו שני אלים מהפאקינג מיתולוגיה היוונית עד שאני מתפוצץ בתוך הכוס שלה ואני גומר בשביל כל פעם שאי פעם חשבתי שאני מאוהב.

קבענו להיפגש בבית הקפה הקבוע שלנו במרכז העיר. התסריט ידוע מראש: אנחנו נשב, נשתה כוסית ונחליף סיפורים: מכרים משותפים, הנשלטת החדשה שלו, הסשן האחרון שלי. הוא תמיד מקפיד לאחר בכמה דקות כדי שאני, שתמיד מגיע בזמן, אחכה לו. הפעם כשהגעתי הוא כבר ישב עם סיגריה כמעט גמורה ביד השמוטה שלו. שאלתי מה קרה.

"אני לבד" הוא אמר והתחיל מייד לספר לי איך הוא והנשלטת הקודמת שלו ניתקו קשר. הקשבתי. אני תמיד מקשיב. "ועכשיו אני לגמרי לבד. אין לי אף אחד להתעלל בו" הוא סיים. חייכתי חיוך גדול. הוא הביט בי "מה אתה מחייך, יא בן זונה?". "אני מצטער" עניתי, "זה פשוט אף פעם לא קרה לי".

הוא לקח שאיפה עמוקה מהסיגריה שלו. "תשמע, ג'יי, מזל טוב והכול אבל אנחנו מכירים לא מהיום. שמעתי שאתה מעביר סשנים מצוינים ואני יודע שבחורות מתלהבות מהסיפורים שלך אבל קשה לי להאמין שאף פעם לא היית פאקינג לבד".

"אה.. " כחכחתי בגרוני, "ברור שהייתי לבד".

"אז למה לעזאזל התכוונת?"

"התכוונתי", לגמתי מהקולה שלי "שגם כשהייתי לבד תמיד היה לי לפחות מישהו אחד להתעלל בו".

במציאות זה לא תמיד כמו בסיפורים שאני כותב פה בבלוג. במציאות, היא מתקשרת יום אחרי ותוהה אם ניפגש שוב. במציאות, כשהיא מבקשת רשות אני צריך להתמודד עם ההשלכות של ההחלטה שלי גם אחרי הסשן. במציאות, כשהיא בוהה בתקרה ואני מחזיק לה את הראש כדי שהיא לא תיחנק בזמן שהיא מתנשמת או מתייפחת אני יכול להרגיש את כל המשקל המרהיב של החיים שלה בידיים שלי, אבל זה לא אומר ששעה אחר כך אני ארצה לראות אותה שוב. אי פעם.

במציאות, אני יכול לקשור אותה לרצועה ולהוליך איתה על ארבע מסביב לדירה אבל כשהסשן נגמר היא מפסיקה לנבוח ומתחילה לדבר על המציאות. ובמציאות יש בעיות. יש המון בעיות. ככה זה מציאות. יש בעיות תזמון ויש בעיות לגיטימיות ויש בעיות משפחתיות ויש בעיות נפשיות ויש בעיות שלה ויש בעיות שלי ולפעמים יש פשוט בעיות.

במציאות אני לא חייב להיות אני כל הזמן, אבל, בסופו של דבר, זה משתלט עלי. לא משנה כמה אני מנסה להימנע מזה. ואז לפעמים אני לא נוגע בה כל הלילה. כי אני מקנא או כועס. עד כדי כך שאני יודע שלשים בידיים שלי את הכוח לשלוט בה יגמר רע. רע מאוד. גם לגוף שלה וגם לנפש שלי. לפעמים אני אומר לה את זה. רק בשביל להכאיב. גם לה וגם לי.

במציאות אין לי שום מילת ביטחון שתגרום לי להפסיק את מה שאני מעולל לעצמי.

עבר הרבה זמן מאז שנהניתי ככה. אנחנו הולכים הביתה מהמסעדה, מחבקים ומחממים אחד את השנייה מהקור שבחוץ בזמן שאנחנו חולקים גביע גלידה, רגע מסרט של דיסני. הסאקי החם מהארוחה עדיין בוער בתוכי או לפחות אני אומר לעצמי שזה רק הסאקי החם שבוער בחזה שלי. כשאנחנו נכנסים הביתה אנחנו מתמוטטים על הספה. המבט השובב בעיניים שלך בזמן שאת מסובבת אותי על הגב יכול היה להזהיר אותי, אבל אחרי הכול, האם לא שתיתי כל כך הרבה סאקי? האם לא הרווחתי את הזמן הזה של חוסר הדאגות?

את מורידה ממני את החולצה והולכת להניח אותה מקופלת על השולחן, הרמז השני שפספסתי. אנחנו אף פעם לא שמים בגדים במקום, הבגדים שלנו הם בשבילנו משהו שאנחנו מוצאים מפוזרים בכל פינה בבוקר. מהשולחן את חוזרת עם החבל הסגול שנשאר שם אחרי הסשן של הצהריים. אני מביט בך בסקרנות מנומנמת שנובעת מהסאקי אבל לא מתנגד, נותן לך לקחת את כפות הידיים שלי ולאזוק אותן אחת לשנייה באותה מחווה של תפילה שמסמלת כניעה עוד מלפני אלפי שנים. ואז נותן לך להדק את הקשרים לראש של הספה. אני נותן שתי מתיחות לראות שהקשר מהודק. מסקרן אותי לראות איזה מין שולטת האלכוהול הוציא מהנשלטת הקטנה שלי. אני נותן לך תנועת ראש של אישור להמשיך ומרשה לעצמי להחליק החוצה מנשל השולט. העור המתוח של הציווי מחליק בקלות על פני החלקלקות של האלכוהול. אני עוצם את העיניים ונושם עמוק, אני לא מסתכל כשאת מפשיטה אותי ומעבירה את הציפורניים שלך על פני כל הגוף שלי.

עבר הרבה זמן מאז שעשיתי את זה. לוותר על כל השליטה. לחסום את כל הקולות. לא להסתכל על נקודות החיכוך כדי לראות אם החבלים הדוקים מידי, לא להמתין לשנייה כדי לשמוע בדיוק את הטון של האנחות, לא להתאים את הקצב שלי לנשימות שלך, לא להקפיד על הזוית של האצבע שלי כשהיא חודרת, לא למשוך את הרצועה חזק מידי, לא לווסת את עצמי לפי הקצב שלך, לא להפליק על התחת בשביל לווסת את הקול, לא לוודא שאני מגיע לכל נקודה בגוף שלך, לא לנוע לכיוון הנכון. לא להוביל בריקוד הזה.

את קושרת גם את הרגליים שלי. מחברת אותם לצד השני של הספה. חלק קטן וביקורתי באחורי הראש שלי ממלמל שהקשר לא מקצועי אבל אני משתיק אותו. בהתחלה אני מרגיש מגע, המגע של היד שלך על כף הרגל שלי שמהדהד לאורך כל הגוף שלי. המגע של השיער שלך על הברכיים שלי. את מתיישבת מעלי. אני מנסה להגיע לחזה שלך. לבלוע אותך לתוכי, להרגיש את הפטמות שלך שניצבות כמה סנטימטרים ממני בדיוק מחוץ לטווח ההגעה שלי. את מחזירה את הראש שלי לאחור ומעבירה את האצבעות שלך על הראש לי, סוגרת את העיניים שלי ומדביקה אותם סגורות במילה. לרגע אני לא מרגיש כלום ואז קצוות אצבעות. שום דבר מלבד קצוות האצבעות. קצוות האצבעות שלך. עלי. על כולי. מסביבי. בתוכי. ואז, בלי הכנה, את בולעת אותי. הפה שלך נסגר סביב הזין שלי, מתהדק ומשתחרר. אני מתחיל להתפתל. לנסות להיכנס עמוק יותר, לנסות לצאת, אני לא יודע מה אני עושה. כל הגוף שלי מנסה להתפתל מסביבך, הידיים שלי נמתחות לעברך, הפה שלי נפער, אני רק רוצה אותך, בפה שלי, בידיים שלי. אבל אני מוצא את עצמי מציית לתנועות שלך, עוקב אחרי כל גחמה ותנועה מצווה קטנה של הגוף שלך. אני אבוד לחלוטין בתוך הקסם שהוא את. ואת מלטפת, מושכת, מהדקת ומותחת. בסופו של דבר את מקיפה את הזין שלי עם השפתיים שלך ומועכת אותי לתוכך. אני משתגע, מתנער לכל כיוון, אני רוצה לזיין אותך, אני רוצה להראות לך מה אני יכול, אבל את שואבת לי את הנשמה דרך הזין כל כך חזק שאני גומר כשכל הגוף שלי משתולל, החבלים מושכים אותי, קורות העץ חורקות , הספה רועדת וכל מה שיש בי מתפוצץ, עף החוצה, נמוג לתוכך, לתוך הפה שלך. אני נרעד ונמוג.

עבר הרבה זמן מאז שגמרתי כל כך חזק, כל כך הרבה. את מרימה את הראש שלה ומתקרבת לעברי. השפתיים המתוקות שלך נעצרות מעל לשפתיים שלי. אני לא יכול להוריד את החיוך מעל הפנים שלי. את שולחת יד ומחזיקה את הראש שלי, אגודל על לחי אחת, אצבע על השנייה. אני מרגיש איך תחושת לחץ מהאצבעות שלך פותחות לי את הפה בכוח. המצח שלי מתקמט ואני מביט לתוך העיניים שלך בתמיהה. את עדיין מחייכת את החיוך החתום שלך ואני לא מבין.

לא מבין עד שאת מפשקת את השפתיים שלך ונותנת לזרע להימתח מטה, באיטיות, באלסטיות אלגנטית. בהילוך איטי, לרחף באוויר ולהיכנס לתוכי. העיניים שלי נפתחות באימה, הידיים שלי כבר מהודקות ככל האפשר לכבלים שלהן, הפה שלי פתוח בכוח, הנוזל הסמיך נוטף לתוך חלל הפה, לתוך הגרון. העיניים שלי עולות מעלה, מביטות בעיניים שלך. ואז זה מכה בי. את זיינת אותי. את זיינת אותי וגמרת לי בפה.

העיניים שלנו מתהדקות אחת על השנייה וכדי להראות לך כמה אני שלך, אני מחייך בהכנעה ובולע.

כשאני צועק עליך תגידי תודה. כשאני מרביץ לך, תגידי תודה. כשאני מזיין לך את הצורה, תגידי תודה.

תודי לי על שאני מכניס אותך לתוך החלק הכי פנימי של הלב שלי. תעריכי את הכנות חסרת המעצורים שאני נותן לך ותתגמלי אותי באותה כנות. תביני שאנחנו חולקים את האהבה הגדולה, לא את הנוחות הקטנה.

ויש לנו את המילים שלנו, אחת בשביל מנוחה ואחת בשביל הפסקה. כדי שתדעי שאת יכולה לסמוך עלי, שאת גם שולטת בי. כדי שאני אדע שאת תעצרי אותי לפני התהום, לפני שאני אהרוג את מה שאני אוהב, כי רגש אמיתי הוא דבר מסוכן.

וזה החוזה שלנו. כנות מוחלטת עד סף הכאב ומעבר לו. אומרים שהאדם נולד חופשי אבל בכל מקום הוא אסור בשרשראות של חוקים ומוסכמות, ובמקום הזה את ואני מסכימים בינינו על חוזה חדש. את נתת לי את המפתחות לשרשראות שלך ואני נתתי לך את המפתחות לשלי. אם לא תצייתי לחוזה ולא תעצרי אותי, אני עלול להרוג אותך בסערת הרגשות שלי, ואם אני לא אעמוד בכללים ולא אעצור כשתגידי, אז אני מצפה ממך להרוג אותי בשנתי, זה המצב הטבעי של הדברים. זה האיזון שתמיד נשמר בינינו. זה חופש מתוך מחויבות מוחלטת.

זו לא הגרסה של דיסני, שמובאת לך בחסות סלקום במבצע מיוחד לרגל ולנטיינס דיי.

זה הדבר האמיתי.

זה אהבה.

וזה כואב.

היא מיוחדת. אי אפשר להיות היא ואי אפשר להיות כמוה. המילים שלי יוצאות מהכוס שלה, ישר ככה. אני מכופף אותה מעל השולחן, מפריד את הירכיים שלה וחוצב הברות ועיצורים עד שיש ערימה גדולה על הרצפה בין הרגליים שלה. אני מוריד אותה על הברכיים, לוקח את הראש שלה ומכופף אותו שהיא תלקק את ההברות יחדיו ותנקה מהן את כל הלכלוך עד שנשארת ערימה של מילים נוצצות. אז אני תופס אותה ומשכיב אותה על השולחן כשהגב שלה צמוד לזכוכית והידיים קשורות וממיין את המילים האלה בין השדיים שלה עד שהן מתחברות ומתעגלות סביבן, כמו פאזל תלת מימדי. אני יושב שעות ארוכות, מוסיף ומעבה את המילים למשפטים עד שהם מכסים את החזה שלה ולוחצים לה את הפטמות והיא נהיית כל כך חמה שהגוף שלה מרתך את המילים האלה ביחד ורק אז אני יכול לתפוס ולהרים את הפסקאות השלמות האלו שיצרתי ממנה ולזיין אותה איתם.

מעמיד אותך מול המחשב. עירומה. האור הקורן מהמסך מרצד על הפנים שלך, צובע אותך בכחול של מעלה. העיניים שלך זוהרות בצבעים שאין לי שם עבורם. אני מניח את הידיים שלך על השולחן ומורה לך לא להזיז אותן. את מצייתת בלי לומר מילה. "כתבתי סיפור חדש" אני לוחש לך באוזן, "עליך. בשבילך." אני מוסיף ורואה את החיוך שלך מתרחב. את אוהבת את הסיפורים שלי, אני אוהב לראות אותך מחייכת. "רוצה לקרוא אותו?". "כן, בבקשה" את עונה. "תבקשי יפה" אני עונה, את מתנשמת קצת לפני שאת עונה "אני יכולה, בבקשה, לקרוא את הסיפור החדש שלך בבקשה?" החזרה על המילה 'בבקשה' היא בשבילי, מתנה ממך. אני שולח יד לעכבר, הטקסט עולה באוב מתוך תופת של מאות סיפורים, כולם רוצים להגיע למעלה, למלא את המסך, להיקרא ממך. "בקול רם" אני מדגיש, כשהמילים מסתדרות מולך על המסך.

את מתחילה להקריא בקול רם ויציב, יוצרת את התמונה של ההתרחשויות בקולך. לוקח לך רגע להבין שהמילים על המסך הן בעצם את. שהתנועות, הפעלים, הרגשות הם כולן שלך. המסך הקורן הוא מראה, בפנים ישנה דמות משתקפת בבירור. הדמות שלך. חשופה מכל מה שאת פה. בלי הקור של שולחן הזכוכית מתחת לכפות הידיים שלך, בלי תחושת הלחץ של הרגליים שלך בפישוק רחב, בלי היד שלי שמתחילה לטייל במעלה הירך שלך.

הקול שלך עולה ויורד, ממשיך להתקדם בסיפור. היד שלי עדיין באמצע הירך שלך אבל אני יכול להרגיש אותך נוטפת על היד המלטפת. המילים שלי נכנסות לפה שלך ומזיינות אותך מבפנים. אני יכול להריח את ההתרגשות שלך והיד המלטפת שלי נהית יותר ויותר רטובה. אני ממשיך ללטף אותך אבל בעדינות, את הזיון הקשה, העמוק והאגרסיבי אני עושה לך עם המילים שלי. הגוף הוא עדין, לא מורגש. אני רוצה להגיע לצד השני של היכולת האנושית. אני מזיין אותך עכשיו רק עם הנשמה שלי. שנינו יכולים להרגיש את המילים שלי נכנסות ויוצאות מהפה שלך. הידיים שלך מרותקות למקום מכוח ההוראה שלי בלבד, הרגליים שלך רועדות מההדים של המילים שאת קוראת,, כל החלק האחורי שלך מוגבה ונכון לקראתי, להנאתי, לשימושי. רוטט מציפייה ולא ממגע. אני מביט בממוקד בגוף שלך, בהשתקפות של הפנים שלך במסך. בהשתקפות שכבר מזמן לא מראה את הפרצוף שלך אלה רק את מה שמתחת. את הנפש הרוטטת, את הפה שמשחרר את הסיפור שלך-שלי לאוויר. ואני מתרכז שלא לפספס את זה. את הקול שלך נאבק להמשיך בפסקאות האחרונות, את המשמעויות שחודרות אליך יחד עם המילים. את הדביקות של הרגש. החספוס של התיאור. את פותחת את הפה, מתנשמת בכבדות ומבקשת "מותר לי לגמור?", לרגע אני לא יכול לדבר. היופי של המציאות, של הסיפור, שלך, מציף אותי. עומד לי כמו שלא עמד לי בחיים אבל לא הזין שלי ואני לוחש בקושי "כן". וככה, מול העיניים שלי, את גומרת. גומרת חזק. גומרת על כל הסיפור שלי, ההברות של המשפט האחרון משפריצות מהפה שלך על כל השולחן. הרגליים שלך רועדות, הפה שלך נשאר פעור והעיניים שלך בוהות במסך, במילים, בי.

בלי לגעת, זיינתי אותך.

אני מזיז את היד שלה מהמפשעה שלי בפעם השלישית ומבהיר "לא". "למה?" היא עונה בקול המתחנחן שלה. "כי אנחנו רואים את הסרט עכשיו". "למה אי אפשר גם וגם?" היא שואלת ושולחת את היד שוב. "גברים לא יכולים גם וגם, חמודה, אנחנו לא טובים במולטי-טאסקינג" אני אומר ומסיט את היד שלה. "אבל אני רוצה" היא מתעקשת. אני מעיף מבט. קשה להתווכח עם אישה יפה כשהיא עירומה. מצד שני אי אפשר לתת לאישה יפה להחליט מה שהיא רוצה רק כי היא עירומה. ברור לי באותו הרגע מה צריך להיעשות.

איך שהיא מצליחה להוציא ממני את הצד הרע שלי.

"טוב", אני תופס את השלט ועוצר את הסרט, ג'ימס סטיוארט בוהה בשחור לבן, מביט בחלל בית המשוגעים בזמן שאני משטח את החזה שלה על שולחן הקפה שנמצא בינינו לבין הטלוויזיה. החבל הסגול עדיין זרוק על הרצפה ליד השולחן,אני מרים אותו וקושר את הידיים שלה בקשר מהיר, החבל עובר מתחת לשולחן ומסתלסל סביב הברכיים שלה שנחים על הרצפה. כל הסיפור לוקח דקה, תרגול משתלם בסופו של דבר. אבל גם במהלך הדקה הזו אני יכול להריח את ההתרגשות שלה גועשת בין הרגליים שלה. אני תמיד יכול להריח כשהיא מתחילה להיות רטובה. אחרי שכל הקשרים מהודקים ובגלל שאני באמת בחור מתחשב אני דוחף כרית בין השדיים שלה והזכוכית הקרה של השולחן, שלא יהיה לה לא נוח. שלא כהרגלי, אני עובר ומהדק היטב את החבל לרגליים של שולחן, לא משאיר לה מרווח להתנועע. היא הייתה צריכה כבר להבין שמשהו יוצא דופן.

ההתחלה הסטנדרטית שלנו, אני משמן את הידיים ומלטף בעדינות את ירכיה, לוחץ במקומות הנכונים כדי להוציא ממנה את אנחת העונג, אני נותן לאצבעות שלי מידי פעם לחדור-לא-לחדור לתוכה כאילו הן רק מחליקות בטעות על גבי חומר הסיכה. הנשימות שלה מבשילות לאנחות. אני מניע את ידי מעלה ומשמן את חור התחת שלה בעדינות, מעגלים מעגלים, מבחוץ פנימה. עד שאני חודר-לא-חודר לתוכה גם שם. הזין שלי כבר עומד ומתרגש ואני מחליף בין אצבע ואיבר, איבר ואצבע, משמן את חור התחת שלה בעדינות עם הזין שלי, מעגלים מעגלים, מבחוץ פנימה. עד שהזין שלי חודר-לא-חודר לתחת שלה. ההתנשפויות שלה יוצאות מהפה בשצף קצף. קקופוניה מתוקה במקצב הולך וגובר. אני נכנס ויוצא מתוכה, קצב קבוע שעושה טוב לשנינו. האכסטזה מנערת אותה אבל היא לא יכולה לזוז. החבלים נמתחים. הפה שלה נשאר פתוח, לא מספיק להיסגר בין נשימה לשאיפה. בעיני רוחי אני יכול לראות את הפרצוף שלה קופא לקראת אורגזמה כשאני יוצא מתוכה ומתיישב על הספה.

היא נותרת קפואה, לא בטוחה מה קורה עד הרגע שבו הטלוויזיה ממשיכה. דמות על המרקע מחפשת במילון הגדרה למילה שאין לה משמעות. היא מתחילה להתלונן אבל המכה שאני נותן על התחת שלה משתיקה אותה. דקה עוברת בזמן שהדמויות על המסך מתמודדות עם תהפוכות העלילה. היא מתחילה בעוד תלונה ומקבלת עוד מכה על התחת. לא לוקח הרבה זמן עד שהיא מבינה שעדיף לה לשתוק. אני מחכה דקה לפני שאני שואל "את רוצה עוד?", "כן, בבקשה". מגיעה התשובה הכנועה. מבינה מהר כשהיא רוצה. אני עוצר שוב את הסרט ונכנס לחור שעזבתי רק לפני רגע. הרגע הזה היה מספיק זמן על מנת להניח לו להתכווץ ואני יכול להרגיש את הזין שלי מרחיב אותו, ערבוב של כאב ועונג בוקע משפתיה בזמן שאני ממשיך לזיין אותה. "אל תדאגי" אני מרגיע אותה, "גברים לא יכולים גם וגם אבל אני אמצא דרך לשלב בשבילך". היא לא ממש מקשיבה לי, אחרת היא הייתה שומעת את האיום השזור בטון שלי. היא עסוקה מידי במגע, בחספוס, בתחושה של בשר בבשר. אני שולח יד ואוחז בשד שמאל שלה, מועך אותו, מושך את הבשר פנימה. זה רגע יפה של רגש, אני חושב בזמן שאני מנסה להגיע ללב שלה בדרך עקיפה, להגיע דרך כל עצב של כאב שמקשר בין העור מעל והפעימות מתחת. הקצב מתגבר, אני יכול לראות את האצבעות שלה מתפתלות, הרגליים מתחילות לרעוד, הגוף מנסה להידחף לאחור ולבלוע את האיבר שלי עמוק יותר. האכסטזה שחמקה שבה בצעדי ענק לתוך ה...

אני נסוג ממעטפת הבשר שחובקת אותי, מתיישב על הספה, מרים את השלט ולוחץ על הכפתור. ג'יימס סטיוארט ממשיך במונולוג שלו "...הם מספרים לנו על הדברים הנוראיים שהם עשו ועל הדברים הנפלאים שהם עוד יעשו. וכל הסיפורים מאוד גדולים, כי אף אחד לא מביא משהו קטן לתוך בר". היא מתחילה לבכות. היא בוכה כי היא הבינה מה הולך להתרחש כל חמש דקות עד לסוף הסרט.

מאז שפגשתי אותך, כל דבר נהיה מיני.
אני חוזר מיום ארוך בעבודה ומסתובב ברחובות בחיפוש חנייה בעיר הדחוסה הזו. כל המכוניות בצידי הדרך צמודות אחת לשנייה ואני תוהה בהיסח הדעת אם חלק מהמכוניות הללו מקבלות זקפה מלהתחכך בפגוש האחורי של מכוניות אחרות. לא משהו רציני, אני חושב, רק היצמדות למכסה תא המטען, רק כדי להרגיש את העיקולים של השילדה שמתחת.
אני מאט ומעיף מבט לרווח בין שתי מכוניות, הרווח צר מכדי שאני אצליח להיכנס אבל יש לי דחף לנסות בכל זאת. להכניס לרוורס ולהידחק פנימה לתוך החור הזה שלא יכול להכיל את כולי רק כדי להרגיש את החספוס של הגבולות, את תחושת האתגר.
אני ממשיך הלאה ועוצר בצומת כדי לתת לזוג צעיר לחצות את הכביש. היא בלונדינית עם מבט ביישני והוא מנסה יותר מידי. אני ממשיך ורואה חנייה פנויה בהמשך הרחוב, אני לוחץ על הגז, מאיץ עד לרגע האחרון ועוצר בחריקת בלמים, אני רוצה לקחת את החנייה בהפתעה, אני מכניס לרוורס ומביט לאחור על החלל המזמין. חיוך מתפרש על השפתיים שלי. כל הגוף שלי הופך למכונה שמטרתה היחידה היא להכניס את מה שצריך ליעדו. הידיים שלי נסגרות סביב ההגה בחוזקה. אני דוחף את הדוושה לרצפה ונותן למנוע לדחוס את כל העוצמה שלו לגלגלים, הרכב כולו נזרק אחורה בחריקה, הידיים שלי זזות מעצמן, ללא מחשבה, האינסטינקט משתלט, ההגה מסתובב לצד אחד ואז מסובב בחדות לצד השני הברקס נלחץ והאינרציה נמשכת לשבריר שנייה נוסף כשהרצון להמשיך בתנועה מנסה לגבור על סופו של הצורך. היד שלי ננעלת סביב המוט הארוך של הבלם ובתנועה סופית שמדגישה את הסיום האכסטטי של החוויה האוטו גונח לעצירה מלאה.
ועוד שתי דקות, הדבר האמיתי.

אין רגע של שקט,
אין טיפה של זרע,
אין נשימה עצורה,
שהיא מיותרת.

יש גוף ונשמה
אחד שלי ואחת שלך,
ובמרחב ביניהם
יש נקודה, בסוף המשפט
"זה הולך לכאוב,
אהובתי".