מאז שפגשתי אותך, כל דבר נהיה מיני.
אני חוזר מיום ארוך בעבודה ומסתובב ברחובות בחיפוש חנייה בעיר הדחוסה הזו. כל המכוניות בצידי הדרך צמודות אחת לשנייה ואני תוהה בהיסח הדעת אם חלק מהמכוניות הללו מקבלות זקפה מלהתחכך בפגוש האחורי של מכוניות אחרות. לא משהו רציני, אני חושב, רק היצמדות למכסה תא המטען, רק כדי להרגיש את העיקולים של השילדה שמתחת.
אני מאט ומעיף מבט לרווח בין שתי מכוניות, הרווח צר מכדי שאני אצליח להיכנס אבל יש לי דחף לנסות בכל זאת. להכניס לרוורס ולהידחק פנימה לתוך החור הזה שלא יכול להכיל את כולי רק כדי להרגיש את החספוס של הגבולות, את תחושת האתגר.
אני ממשיך הלאה ועוצר בצומת כדי לתת לזוג צעיר לחצות את הכביש. היא בלונדינית עם מבט ביישני והוא מנסה יותר מידי. אני ממשיך ורואה חנייה פנויה בהמשך הרחוב, אני לוחץ על הגז, מאיץ עד לרגע האחרון ועוצר בחריקת בלמים, אני רוצה לקחת את החנייה בהפתעה, אני מכניס לרוורס ומביט לאחור על החלל המזמין. חיוך מתפרש על השפתיים שלי. כל הגוף שלי הופך למכונה שמטרתה היחידה היא להכניס את מה שצריך ליעדו. הידיים שלי נסגרות סביב ההגה בחוזקה. אני דוחף את הדוושה לרצפה ונותן למנוע לדחוס את כל העוצמה שלו לגלגלים, הרכב כולו נזרק אחורה בחריקה, הידיים שלי זזות מעצמן, ללא מחשבה, האינסטינקט משתלט, ההגה מסתובב לצד אחד ואז מסובב בחדות לצד השני הברקס נלחץ והאינרציה נמשכת לשבריר שנייה נוסף כשהרצון להמשיך בתנועה מנסה לגבור על סופו של הצורך. היד שלי ננעלת סביב המוט הארוך של הבלם ובתנועה סופית שמדגישה את הסיום האכסטטי של החוויה האוטו גונח לעצירה מלאה.
ועוד שתי דקות, הדבר האמיתי.
לפני 12 שנים. 31 בדצמבר 2011 בשעה 18:58
